מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

סיפורי חפצים נבחרים

"היא אמרה לי: 'אתה בוודאי תזדקק לזה'"

בתקופת השואה הפכו הפרידות לתכופות ולחלק משמעותי וכואב מחיי היהודים שגורשו מבתיהם, ברחו או מצאו מקומות מסתור. פרידות חטופות מבני הקהילה, מחברים, מבני משפחה - הורים, ילדים, אחים ובני זוג - היו לאירועים שכיחים, כמו גם מקרים בהם נעלמו לפתע אנשים אהובים. בחלק ניכר מהפרידות לא ידעו הנפרדים שמדובר ברגע של פגישה אחרונה, במילים אחרונות, במבט האחרון. ההבנה הכואבת הגיעה מאוחר יותר ועמה הרצון לנצור כל רגע מאירוע הפרידה וכל מרכיב הקשור באהובים שלא שבו.

חפצים רבים שנשמרו מתקופת השואה או מהחיים שלפני פרוץ המלחמה הפכו במהלך השנים לסמל של זיכרון לקרובים שנרצחו. חפצים שנמסרו ברגעים האחרונים עם אדם קרוב, בפעם האחרונה בה נראה, אוצרים את זיכרון הדמות האהובה כמו גם את הזיכרון הכואב והמייסר של אותה פרידה אחרונה.  

"אני מתקרב לבית-הספר והוא עומד סגור וחתום"
מיומנו של יצחק רודאשבסקי

הילדים בשואה נאלצו להיאבק על חייהם במסתורים, בבריחה ובמחנות ריכוז. מרביתם לא זכו לחינוך והשכלה.

חרף התנאים הקשים ועל אף האיסור על לימוד והוראה, ביקשו מבוגרים להעניק לילדים ידע, השכלה וערכים, ויצרו מסגרות לימוד חלופיות בגטאות, במחנות ובמקומות מסתור.

מתקופת השואה נותרו חפצים מבתי ספר מאולתרים ומשיעורים בלתי פורמליים. חפצים אלה מעידים על משמעותו של הלימוד בחיי הילדים, על המפלט שהעניק להם מהמציאות הקשה ועל התקווה לעתיד אחר.

חפצים מהתקופה שלפני השואה משמרים את זיכרון בתי הספר, הילדות והנעורים שהתקיימו בעולם שחרב.

"...כשהתחילה המלחמה, באחד בספטמבר 1939, הייתי אמורה ללכת לכיתה א'. הלכתי עם אמא, יד ביד, מאוד גאה. קנו לי תיק חדש והייתי מוכנה. בדרך ראינו מטוס בוער בשמיים ונופל. אמי אמרה: היום לא תלכי לבית ספר, מתחילה מלחמה. כשחזרתי לבית הספר, זה כבר היה אחרי המלחמה"
חנה יחימוביץ

אנושיות ואומץ לב - חפצים מספרים על הצלת יהודים בידי חסידי אומות העולם 

בתוך אימת השואה ומעגל המוות שהלך והתהדק סביב היהודים באירופה, בחרו מעטים שאינם מבני העם היהודי לחרף את נפשם למען הצלת יהודים נרדפים, תוך שהם מסכנים את חייהם ואת חיי בני משפחותיהם. סיפורי הצלה אלו הם מופת להתנהגות אנושית מוסרית. בין היהודים ששרדו מהשואה, חבים רבים את הצלתם לאותם אנשים אמיצים שברבות הימים זכו להוקרה על ידי יד ושם כ'חסידי אומות העולם'.

"הם דיכאו את הפחד והחרדה שבתוכם, לא רק מפני כלבי הציד הגרמניים אשר רדפו אחרי ילד יהודי מסתתר, אלא לרוב גם מפני שכנים חשדנים, ולעיתים גם מפני קרובים לא אמינים. רק מי שהיה יהודי נרדף על חייו כחיה, כאשר הסכנה אורבת על כל צעד ושעל ושום דלת אינה נפתחת ללינת לילה עם רדת העוצר, רק הוא יודע להעריך נכונה את משמעותה של הנכונות להקצות פינה במרתף, בדיר או בגורן, ולהגיש גם מרק וכוס תה למורעב עד מוות"

ד"ר משה בייסקי, יושב ראש הועדה לציון חסידי אומות העולם, 1993.

חפצים רבים השמורים באוסף החפצים של יד ושם משמשים כעדות מוחשית לסיפורי הצלה יוצאי דופן של חסידי אומות העולם. מקצת החפצים קשורים ישירות אל מעשה ההצלה כמו האופניים שבאמצעותם הועברו תעודות מזויפות, ארון מסתור בבית בו הוסתרה ילדה או סירה באמצעותה הוברחו יהודים אל מקום מבטחים מחוץ למדינה. חפצים אחרים הם מזכרות ששמרו הניצולים מהאנשים שלהם חבים את חייהם או שהם חפצים האוצרים בתוכם את סיפור ההצלה.