משה ופרידה כ"ץ הכירו במחנה העקורים וצלאר (Wetzlar) באיזור פרנקפורט בגרמניה.
משה נולד בשנת 1926 בירוסלב שבפולין. הוא ברח עם משפחתו בשנת 1939 לאיזור השליטה הרוסי. בני המשפחה גורשו לסיביר, שם הועסקו בעבודות כפייה. בשנת 1942 שוחררו בין יתר האזרחים הפולנים והגיעו לקזחסטן. בקיץ 1946 הותר לאזרחים הפולנים לשוב לביתם, ומשה ומשפחתו הגיעו למחנה העקורים וצלאר בגרמניה.
פרידה נולדה בשנת 1932 בסטניסלבוב שבפולין. ביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיר. בעת זו היתה פרידה בביקור אצל דודה ודודתה, ולא פגשה עוד את בני משפחתה שנספו בסטניסטלבוב. פרידה הועברה לגטו בוצ'אץ', שם שרדה כמה אקציות. היא נשלחה לבורות הירי אך ניצלה. היא חזרה לגטו ומצאה את דודיה. בעת חיסול הגטו ברחו ומאז חיו במשך שנה וחצי במסתור- בתחילה בביתו של גוי מקומי ולאחר מכן בשדות וביערות. במרץ 1944 שוחררו על ידי הצבא האדום. הם עברו לפולין, שם הצטרפה פרידה לתנועת "דרור" והחליטה לעלות לארץ ישראל. הם נדדו דרך צ'כיה ואוסטריה עד שהגיעו למחנה וצלאר בגרמניה.
משה היה מדריכהּ של פרידה בתנועת הנוער הציוני במחנה ולימד אותה עברית.
פרידה למדה בבית הספר "אורט" שהוקם במחנה העקורים. במסגרת לימודיה השתתפה בתפירת דגל ישראל במתפרה שפעלה בבית הספר. פרידה מספרת שהיה קושי להשיג בד עבור הדגל, ובסופו של דבר נתפר הדגל מסדינים שהיו במחנה. תנועת הנוער הציוני במחנה "אימצה" את הדגל וחברי התנועה היו לוקחים אותו להפגנות בהן השתתפו - למען פתיחת שערי הארץ.
"כמו שהכותל המערבי נותן לאנשים תקווה ואמונה שתפילותיהם יתקבלו, כך הדגל הזה נתן לנו תקווה - שיום יבוא ותהיה לנו מדינה משלנו", מספרת פרידה
ביום ההכרזה על הקמת המדינה יצאו כל דרי המחנה- כ-5,000 איש - לחגוג במגרש הספורט של המחנה.
"שרנו, רקדנו, בכינו והתחלנו להאמין שבקרוב באמת נעלה לארץ".
ב-21 בספטמבר 1948, ביום בו מלאו לפרידה 17 שנה, נישאו משה ופרידה במחנה.
לאחר חצי שנה, במרץ 1949, עלו בני הזוג לארץ עם משפחתו של משה. את הדגל לקחו אתם מהמחנה, ומאז היו תולים אותו מדי שנה בביתם שבחיפה ביום העצמאות.
השנה החליטו משה ופרידה למסור את הדגל למשמרת ביד ושם, מתוך רצון לשמר לדורות את הדגל האהוב, הנושא את סיפורם ואת סיפור עמם.
"הדגל ליווה אותנו מאז ועד היום", אומרת פרידה. "אילו היה יכול לדבר, הוא היה מספר הרבה יותר ממה שסיפרנו אנחנו".
