לפני מלחמת העולם השנייה היו בלודז', העיר השנייה בגודלה בפולין, כ-750,000 נפש, מהם כמעט שליש יהודים. כמעט מחצית מהיהודים התפרנסו ממלאכה ומתעשייה, בייחוד בענף הטקסטיל.
הגרמנים גזלו רכוש מהיהודים, חייבו אותם לשאת טלאי צהוב וגירשו עשרות אלפים מהם לגנרלגוברנמן, אזור השלטון האזרחי הגרמני במרכז פולין. כ-200,000 היהודים שנותרו בלודז' נכלאו ב-1 במאי 1940 בגטו שהוקם בשכונות העוני של העיר. בימי קיומו של הגטו מתו בו כ-44,000 יהודים, בעיקר מרעב וממחלות.
מאוקטובר הורחבו בתי החרושת בגטו ונפתחו בתי חרושת חדשים כדי שהיהודים יממנו את הוצאות קיומו של הגטו. יותר מ-100 בתי חרושת פעלו בגטו. הם כונו בפי היהודים "רסורטים" (קיצור של Arbeitsressorte – ענפי עבודה) וייצרו בעיקר מוצרים לכלכלת המלחמה של הרייך.
במהלך 1942 גורשו כ-70,000 יהודים מהגטו להשמדה בחלמנו. הגטו הפך למחנה עבודה גדול המעסיק יותר מ-90 אחוזים מתושביו. בקיץ 1944 נרצחו כ-67,000 יהודים נוספים מגטו לודז' – כמעט כל יהודי הגטו – במחנות המוות חלמנו ואושוויץ.
אחרי הגירוש האחרון נשארו בגטו כ-1,000 יהודים, עובדי כפייה. ביניהם היה ליאון פייטלוביץ.
ליאון נולד בלודז' ב-1910 למשפחה מבוססת. בגטו לודז' נישא ליאון לציפורה-צ'סה גולומב, תופרת במקצועה. ליאון ניהל בית מלאכה לעור בגטו, וקיבל במתנה מעובדיו קופסת סיגריות. הקופסה עוטרה בחלקה העליון בלוחית כסף בצורת שטר הכסף של גטו לודז', ובצדה התחתון - בלוחית בצורת כרטיס לחם על שמו של ליאון. על כרטיס הלחם מופיע התאריך 4 ביולי 1942. ככל הנראה היה זה תאריך יצירת המתנה.
ליאון וציפורה נותרו בגטו לודז' עד לחיסול הגטו ונמנו על הקבוצה האחרונה שהושארה במקום במטרה למיין את חפציהם של הנרצחים לאחר חיסול הגטו. הם היו בין היהודים המעטים ששחרר הצבא האדום בלודז' בינואר 1945.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת רות אלדר, ירושלים.
רות אלדר, בתה של רחל ברלינסקי, שהייתה אחותו של ליאון, היא ניצולת אושוויץ ונותרה יחידה ממשפחתה. רות שוחררה בצ'כיה, חזרה ללודז' ואומצה על ידי ליאון וציפורה. בתחילת שנות ה-50 עלתה המשפחה לארץ.
