בלנקה ואיגנץ מרושי גרו בנובה זמקי שבצ'כוסלובקיה. איגנץ היה סוחר ובלנקה - עקרת בית. ב-1929 נולדה בתם יהודית, וב-1934 – בתם נעמי. בשנת 1938 נמסר האזור להונגריה ושמו הוחלף לארשקויוור. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, הבנות סולקו מבית הספר ורכוש רב הוחרם. איגנץ נלקח לפלוגות עבודה אך ברח ושב אל משפחתו.
במרס 1944 כבשו הגרמנים את העיירה, ובעיירה הוקם גטו. בית משפחת מרושי נכלל ברחובות הגטו, אך משפחות נוספות הוכנסו אליו.
במאי 1944, עם תחילת גירושם של יהודי הונגריה למחנות ההשמדה, ברחה המשפחה לסלובקיה והגיעה אל העיר ניטרה. באוקטובר נתפסו בני המשפחה וגורשו למחנה המעבר סרד. משם גורשו בלנקה ובנותיה לברגן-בלזן. האב איגנץ גורש למחנות אחרים ולבסוף הועבר לזקסנהאוזן.
בברגן-בלזן הוחזקו בנות המשפחה בבלוק בו נמצאו אמהות עם ילדים. הן סבלו מרעב, קור ותנאי תברואה קשים.
על האחיות מרושי כתב תומי רייכנטל בספרו "הייתי נער בבלזן" (I was a boy in Belsen), ע' 142-140:
יהודית מרושי הייתה בת חמש עשרה, אבל בוגרת ואמיצה לגילה. אביה בילה זמן מה בפלסטינה (היום ישראל) בשנות השלושים וכנראה עקב כך הייתה יהודית ציונית מושבעת כהוריה. הם היו בעלי רגש לאומי והאמינו בצורך במדינה יהודית בארץ ישראל, מקומו ההיסטורי של העם היהודי. כל משפחתה הייתה עכשיו בבלזן. אחותה בת האחת עשרה, נעמי, שיחקה איתנו הילדים והעריצה את יהודית כמו כולנו.
יהודית הייתה כאחות גדולה לי ולשאר ילדי המחנה. היא לימדה אותנו שירים בעברית וארגנה משחקים על מנת לשעשע אותנו ושנהיה עסוקים. היא ידעה להכין דברים מכלום. למשל, היא הכינה לילדים דמויות מצמר של סוודר ישן שהייתה מחביאה בבקתה. פיסות נייר הפכו תחת ידיה לילדים וילדות עם שמות וחיים מרגשים שהיא דמיינה להנאתנו.
בינואר 1945 חל יום הולדתה הארבעים של בלנקה. נעמי ויהודית הכינו לה מתנות - סימניה ומפית רקומה. במרכז המפית רמו הבנות את תאריך יום ההולדת: 11.1.1945.
באביב 1945 שוחררו בלנקה ובנותיה על ידי הבריטים. איגנץ, אביהן של יהודית ונעמי, נספה באחד המחנות בגרמניה.
לימים תרמו האחיות נעמי ויהודית את המפית הרקומה ליד ושם.
אוסף החפצים, יד ושם
תרומת נעמי רוטנברג, חיפה, ויהודית קניגסברג, קיבוץ החותרים
