סוניה צ'רני נולדה בקובנה שבליטא ב-1927, אחות קטנה לנדיה. משפחתה היתה מסורתית-מודרנית ואמידה.
ביוני 1940 כבשה ברית המועצות את ליטא. הסובייטים החרימו את העסק של האב גרישה ואת כל רכושו. הוא סומן כבורגני, אויב העם, והמשפחה היתה מיועדת לגירוש לסיביר, אך נדיה מצאה עבודה במוסדות המפלגה הקומוניסטית וכך הוצאה המשפחה מרשימות הגירוש ונותרה בקובנה. "כך 'ניצלנו' מהגירוש", העירה סוניה לימים באירוניה.
הגרמנים כבשו את קובנה ב-24 ביוני 1941. האב גרישה נכלא, נלקח לעבודות כפיה ונרצח.
באוגוסט הוקם גטו קובנה וסוניה, אמה פולה ואחותה נכלאו בו. כל רכושן הוחרם. הן עבדו בעבודות כפיה ושרדו אקציות של רצח המוני. סוניה היתה חברה בהתארגנות שקיימה פגישות חינוכיות בסתר:
דיברו על ציונות, על ההיסטוריה, קצת להחזיק את הנפש, קצת להרים ראש, אחרת לא היינו יכולים לשרוד. היתה הצגה, היתה תזמורת בגטו. מאקציה לאקציה היו צריכים גם קצת לחיות.
באקציית הילדים של 27 במרס 1944 הסתתרו סוניה ונדיה בחפירה שעשו מתחת לרצפת קרשים באחד הבניינים.
נכנסנו לבונקר. עמדנו ללא נשימה. פתאום נכנס גרמני. שמענו כל מילה. המקלט שלנו היה מתחת לארון. פתחנו את החלק התחתון של הארון, דרך החור הזה נכנסנו לתוך המקלט וסתמנו את החור עם כריות ובגדים. הם הלכו עם מקלות ברזל ודפקו לראות אם האדמה ריקה או לא, כי ככה אפשר היה לשמוע את ההד. קפאנו למטה. אמא היתה למעלה. היה לה פנקס שהיא עובדת אחרי הצהרים במשמרת שניה.
שאלו: איפה כולם?
אמא ענתה: כולם יצאו לעבודה.
- ואת?
- אני עובדת משמרת שניה, הנה הפנקס.
הוא נכנס והתחיל לדפוק עם מקל הברזל בכל החדרים. יצא, חזר ושאל: מה יש למעלה?
למעלה היה בוידם.
- מה יש שם?
- שום דבר.
אמר לאמא: תעלי את! אמא עלתה על סולם למעלה, והוא אחריה, הסתכל, לא ראה שם אף אחד ושום דבר, וחזר.
הוא יצא מהדלת ועשה סימן עם גיר לבן, שהוא בבית הזה כבר היה.
מהר נעלנו את הדלת, וקפואים יצאנו כולנו מהבונקר, לבנים כמו שלג, עם דפיקות לב.
התחלנו להסתכל דרך החלון מה נעשה בחוץ. מול הבית, ברחוב שלנו, מול החלון, עמד אוטובוס אדום, אוטובוס של קובנה. צריחות וצעקות, וזרקו לתוכו ילדים מסכנים. אמא שרצתה ללכת עם הילד שלה, עם התינוק - זרקו אותה הצידה. ראיתי ארבעה אנשים שהוציאו אותם מבונקר. כנראה שמצאו אותם במקלט שבו הם הסתתרו, והם עמדו על יד הקיר, ושני כלבים גדולים מתנפלים ונושכים אותם, והם צורחים ועומדים דום. הבנתי שזה הסוף.
התחלתי לבכות שאני רוצה לברוח. אמא מאד כעסה עלי: את רוצה לברוח? את דואגת רק לעצמך? ואיפה אנחנו? את רוצה להשאיר אותי?
לבסוף התרצתה האם ואמרה:
אלוהים עזר לי עד עכשיו, הוא יעזור לי גם הלאה.
תושבי קובנה נהגו למכור מזון ליהודים שהוצאו מהגטו לעבודת כפיה. בעזרתם יצרה סוניה קשר עם עוזרת בית ליטאית וכך נמלטה מגטו קובנה.
נפרדתי מאמא. היא נתנה לי כמה סוכריות לדרך, במעיל. המילים האחרונות שלה היו: סוניצ'קה, אל תשכחי שאת בת יהודיה.
סוניה הורידה את הטלאים הצהובים ממעילה והתלוותה אל הליטאית שיצאה מהגטו.
אני, סוניה צ'רני, מסתובבת ברחובות קובנה חופשיה, מתהלכת עם האף היהודי הארוך שלי. זה היה קצת מסוכן, מאד פחדתי מצד אחד. מצד שני הייתי מאושרת שברחתי, שיצאתי מהגטו. כי ראיתי ששם זה הסוף. ראיתי מה קורה שם ופשוט רציתי להינצל.
סוניה ויהודים נוספים חפרו בור ברצפת הסלון של הליטאית שהסתירה אותם, ושם הסתתרו. הליטאית נהגה ללכת מדי יום לגטו. מדי פעם לקחה מהגטו כיכר לחם שבה הוטמנו מכתבים מפולה. את הגלויה שבתמונה כתבה פולה במאי 1944. היא ונדיה חתמו על הגלויה בראשי תיבות מחשש שיתגלו, וביטאו את תקוותן להיפגש במהרה עם סוניה כשהן חופשיות.
בקיץ 1944, עם התקרבות הצבא האדום, דרשו הגרמנים מהליטאית את הבית לשימוש הצבא.
נודע לי שב-13 ביולי שרפו את הגטו. היה לנו רדיו, ואנחנו שומעים שהרוסים כבר בווילנה ומתקרבים לקובנה. השבועיים האחרונים היו מאד קשים. הגויה היתה מביאה לנו בסתר את האוכל. היא היתה מאד עצבנית ופחדה מאד. ב-1 באוגוסט היא פותחת לנו את הפתח של הבונקר ואומרת: תצאו, המלחמה נגמרה!
השמחה היתה גדולה. ומה הדבר הראשון שאנחנו עושים? כמובן, רצים לגטו, לפגוש את היקרים לנו. איך שאנחנו באים, לא מצאנו את הגטו אלא רק ארובות. כל הגטו היה מחוק, כל הבתים היו מחוקים. ראו רק ארובות. באנו לבית שלנו ומצאנו את מיטות הברזל. מתחת לזה היתה קערה עם קרמים של אמא. וזהו.
לאחר מספר שבועות נודע לסוניה שבשטח גטו קובנה לשעבר נמצא מחבוא ובו גופות של יהודים שהסתתרו.
התחלתי לרוץ לגטו כמו מטורפת. כשהגעתי, היה דלי מלא ניירות, תמונות ותעודות. אמרו לי שמצאו גופות. העבירו אותן לקבר אחים. ראיתי תמונות. רציתי לקחת. אמרו לי: לא, זה הכל הולך לקבר, את לא יכולה, כי יכולה להיות מגפה ולא נותנים.
סוניה רצה למשטרה וביקשה מאחד השוטרים רשות לקחת תמונות. שוטר נתן לה אישור והחל לרכב על אופניו אל הקבר. היא רצה אחריו קילומטרים.
הגעתי לקבר האחים. זרקו את כל התמונות לתוך הבור ואמרו שלא נותנים לקחת, אבל השוטר בא עם אישור. קפצתי לתוך הבור, על יד הגופות, והוצאתי כמה שיכולתי מהתמונות. אם יש לי כמה תמונות מהבית, הן כולן מהקבר.
לאחר זמן קצר שבו ליטאים לאזור שבו היה הגטו עד חיסולו, וחפרו כדי לחפש רכוש יהודי וכדי להקים מחדש את בתיהם שנשרפו עם השמדת הגטו. כששמעה סוניה שבחפירות נמצאו שרידי גופות, ניגשה לאזור. בין הגופות שנמצאו זיהתה סוניה את שרידי גופתה של אחותה נדיה, שנרצחה עם האם פולה, עם חיסול הגטו ביולי 1944.
סוניה ביקשה לעלות לארץ ישראל. היא הגיעה לווילנה וחצתה גבולות באופן לא חוקי, בסתר, ברכב ובמסעות רגליים ארוכים. היא הגיעה לפולין ומשם נדדה דרך צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה ואוסטריה עד שהגיעה לאיטליה. באיטליה הכירה את בעלה לעתיד, יוליוס פרמינגר. סוניה ויוליוס עלו ארצה ב-1946 באוניית המעפילים יאשיה וודג'ווד.
את הגלויה מסרה סוניה לצוות מוזיאון יד ושם בכנס שורדי גטו קובנה ב-2001.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת סוניה (צ'רני) פרמינגר, רמת גן
