חנה ומשה מלץ התגוררו לפני המלחמה בעיירה סוקל שבפולין (היום אוקראינה). בשנת 1936 נולד חיים, בנם הבכור, ובשנת 1940 נולדה בתם ליפשה. משה, בן למשפחת סוחרי בקר באזור, יצא לנסיעות בענייני מסחר לעיתים קרובות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה סוקל לשליטה סובייטית ותנאי חייהם הורעו. בשנת 1941, לאחר כיבוש העיירה בידי הגרמנים, החלו פרעות נגד היהודים בהן לקחו חלק תושבים אוקראינים.
הגטו בסוקל הוקם באוקטובר 1942, ולאחר הקמתו החלו הגרמנים לבצע בגטו אקציות במהלכן תפסו יהודים ושלחו אותם להשמדה. באחת האקציות הגדולות החביאה חנה, אם המשפחה, את חיים בנה בן ה-6 בעליית גג של אחד המבנים בגטו ואת בתה התינוקת ליפשה לקחה עמה למסתור במרתף בו הסתתרו עוד כ-30 יהודים. אחד מאנשי היודנראט בגטו שאולץ על ידי הגרמנים לערוך חיפושים ברחבי הגטו אחר יהודים, שמע את בכיה של ליפשה התינוקת, הגיע למסתור וכדי למנוע מהגרמנים למצוא את קבוצת המסתתרים הגדולה לקח את התינוקת ומסר אותה לקצין נאצי. חיים נותר לבדו במסתור במשך כיממה.
לאחר האקציה בה איבדו את בתם התינוקת, ניסו בני הזוג מלץ לחפש מקום מסתור מחוץ לגטו. הם פנו אל פרנצ'סקה הלמיובה, אישה ממוצא פולני שהכירו, והיא הסכימה להסתירם בעליית גג בדיר החזירים שלה.
פרנצ'סקה הלמיובה ובתה הלנה, צעירה בשנות העשרים לחייה, דאגו למסתתרים לכל צרכיהם ופעלו באומץ רב. וילוש, בנה של הלמיובה שעבד באזור, סייע גם הוא. בני משפחת הלמיובה לא נבהלו גם כאשר תושבים ממוצא פולני נמלטו מהאזור מפחד ששכניהם, תושבים ממוצא אוקראיני, יתקפו אותם, ולא נרתעו גם כאשר קיבלו איומים ברצח אם לא יעזבו את האזור. הם האמינו שהאל שלח את היהודים אליהם ושחלה עליהם חובה דתית להושיט עזרה מבלי לבקש כל תמורה.
חנה ומשה מלץ נכנסו למסתור בנובמבר 1942 עם חיים בנם ועם בני המשפחה המורחבת – אמו של משה, רבקה מלץ, ואחיותיו חיה-דבורה, יטה ולאה עם בתה חשקה. כחצי שנה לאחר מכן הצטרפו למסתור אחיו של משה, שמלקה, וארבעת בני משפחת קינדלר. בסך הכל הסתתרו במקום 13 איש.
ד"ר קינדלר, רופא מוכר ומוערך בעיירה, טיפל בשותפיו למסתור כשחלו. בזכות המוניטין שלו והיותו רופא השתכנעו שכניה של הלמיובה לא להסגיר את קבוצת היהודים שהסתירה.
במהלך חודשים ארוכים של שהיה במסתור בתנאים לא תנאים, עלו שאלות מוסריות קשות והמסתתרים נדרשו לקבל החלטות בלתי אפשריות. כך למשל נדרשו לקבל החלטה כיצד להתמודד עם בכיה הקולני של חשקה. הפחד שמא יחשוף הבכי את המסתור ויגזור גזר דין מוות על כל המסתתרים הביא אותם לתת לילדה כמוסת ציאניד שהייתה ברשותם. ואולם, למרבה הפלא הילדה התאוששה מהרעלת הציאניד והמסתתרים קיבלו זאת כאות לכך שהיא נידונה לחיים. במהלך תקופת המסתור חלתה חיה-דבורה מלץ בטיפוס, נפטרה ונקברה מתחת לעץ התפוחים של פרנצ'סקה הלמיובה.
במהלך תקופת המסתור הממושכת העביר משה מלץ שעות ארוכות בכתיבת יומן ובמשחקי שחמט עם בנו חיים. סידור התפילה שהיה עמו במסתור שימש את המסתתרים לתפילות, ולוח שנה יהודי שהיה בידיהם אפשר להם לעקוב אחר מועדי השנה.
כחודש לפני שחרור האזור על ידי הצבא האדום, החלו הגרמנים בהצבת מתקן ראדאר על גג ביתה של הלמיובה. הפחד שימצאו אותם הגרמנים הביא את המסתתרים לשקול התאבדות כדי לא ליפול לידיהם, אך למרבה המזל בוקר אחד נעלמו הגרמנים.
בני המשפחה שהו במסתור כעשרים חודשים.
"הייתה התרוממות רוח בעליית הגג [...] [יצאנו] ביום שמש ביולי. בקושי יכולנו לדבר, ללכת. הייתי בן 8."
מעדותו של חיים מלץ
עם יציאתם ממקום המחבוא נדהמו המסתתרים לגלות שפרנצ'סקה הלמיובה נתנה מקלט למשפחה נוספת בת שלוש נפשות. בני משפחת קרם הוסתרו בתוך ביתה של הלמיובה וסייעו לה בבישול ובכביסה לקבוצת המסתתרים של מלץ.
לאחר המלחמה הגיעו בני משפחת מלץ למחנה עקורים בגרמניה, שם נולד לחנה ולמשה בן נוסף, נתן. המשפחה היגרה לארצות הברית.
כ-6,000 יהודים חיו בסוקל ערב המלחמה. מתוכם שרדו 30 יהודים, בהם 16 היהודים שהצילה פרנצ'סקה הלמיובה. סידור התפילה שהיה עם בני משפחת מלץ במסתור נתרם ליד ושם. פרנצ'סקה והלנה הלמיובה הוכרו בשנת 1984 כחסידות אומות העולם.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות ג'ודי מלץ, תל אביב
