השופר הוכן לקראת ראש השנה תש"ד (1943) בידי משה (בן דב) וינטרטר מאסירי מחנה סקרז'יסקו-קמינה שעבד במסגרייה של מפעלי הנשק.
את הרעיון ליצירת השופר הגה האדמו"ר מראדושיץ, רבי יצחק פינקלר, גם הוא אסיר במחנה, מתוך תחושה ואמונה שיש לקיים את מצוות התקיעה בשופר ולעורר, במיוחד בשעה שכזו, את מידת הרחמים. ואולם, השגת קרן אייל, הדרושה מבחינה הלכתית לצורך יצירת שופר, היתה משימה מסובכת מאוד. לשם כך שוחד אחד השומרים הפולנים בכסף אך הביא למחנה קרן של שור. רק לאחר שקיבל סכום כסף נוסף הביא השומר קרן של אייל.
עם קבלת קרן האייל פנה האדמו"ר מראדושיץ אל משה וינטרטר, מסגר בן עירו, וביקש ממנו להכין את השופר. משה וינטרטר לא נעתר מיד, שכן הכנת חפץ שאינו תחמושת בעזרת כלי עבודה מהמסגרייה או העברת חפץ בין המפעלים לאזור המגורים, משמעם, אם נתפס האסיר, עונש מוות מיידי.
עם זאת, על אף הסיכון הרב, יצר בסופו של דבר וינטרטר את השופר והביאו ערב החג לידי האדמו"ר. השמועה על קיומו של השופר עברה מפה לאוזן במחנה, וביום המיוחל הצטופפו האסירים להתפלל ולשמוע את האדמו"ר תוקע בשופר.
השופר נשמר אצל משה וינטרטר בכל תקופת מאסרו במחנה סקז'יסקו-קמינה ובמחנה צ'נסטחובה, אך הוא לא הספיק לקחתו כאשר נשלח למחנה בוכנוואלד. לאחר השחרור הועבר השופר לקהילה היהודית בצ'נסטחובה, ומאוחר יותר נלקח על ידי אחד מאנשי הקהילה לארצות הברית.
משה וינטרטר עלה לארץ ישראל לאחר המלחמה. בשנת 1977 הוא סייע בהעברת השופר ליד ושם למשמרת עד.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת משה (וינטרטר) בן דב, בני ברק, ישראל
