גטו לודז' הוקם באפריל 1940. הוא היה הגטו השני בגודלו ונכלאו בו למעלה מ-200,000 יהודים. ביניהם היו בני משפחת יעקובסון - ההורים נחמן ורבקה, והילדים אהרון, סוניה ומשה.
רבים בגטו חלו בשל הרעב, הקור, הצפיפות ותנאי התברואה המחפירים. ב-1942 מתו בגטו כ-18,000 איש, בעיקר מרעב וממחלות, ועד תום המלחמה מתו כ-44,000 איש. אחד מהם היה משה מוריץ יעקובסון בן ה-17. לפני המלחמה וכן בתקופת הגטו היה משה תלמיד בית ספר מקצועי. בשנת 1941, בעת שהיה כלוא בגטו, חלה משה במחלת הטיפוס. על מיטת חוליו כתב ביומנו:
אני מרגיש שלא אוכל אחרי המלחמה להצטרף לקיבוץ. לא אהיה מחר כל כך חזק. אני כבר יודע מה אעשה. ניסע לפלסטינה כפי שרצינו. אבא, אמא ואני נהיה במושב חקלאי. אני אנהל חשבונות, אמא תטפל במשק חי בעזרת אנשים ואבא יתעסק בשיווק. אהרון (האח הגדול פעיל מאד בשרות הנוער הציוני) לא יכול לעזוב את פולין אחרי המלחמה. עליו להישאר בכדי לקלוט את אלה שיבואו ויהיו בודדים ובכדי להכין אותם לעליה. עד אז אני בוודאי אבריא בשמש, ביובש ובעזרת טיפול של אמא.
משה נפטר ב-27 ביולי 1942 ונקבר בבית הקברות בגטו.
אחיו אהרון היה ממנהיגי הנוער בגטו לודז'. הוא היה חבר "ועד הקיבוצים" במרישין – אזור כפרי למחצה של הגטו, שם עיבדו בני נוער את האדמה וארגנו פעילויות תרבות עד ינואר 1941. כשחיסלו הגרמנים את פעולתם, שבו בני הנוער לגטו והמשיכו לפעול שם בחשאי: עזרה הדדית, תרבות וחברה, וכן שיפור התנאים בבתי החרושת. אהרון היה ממקימי תנועת הנוער "חזית דור בני מדבר" וב-1943 פעל לאיחודה עם תנועת "הנוער הציוני" ולהקמת "חזית הנוער הציוני". מספר ימים לפני חיסול הגטו, אמר אהרון לסוניה, אחותו:
את בוכה מפני שאת צריכה להשאיר מאחוריך את קברו של אחיך היקר. אם את מאמינה שיהיו בכלל קברים של יהודים אחרי המלחמה, אולי תהיי בין המאושרים שיישארו בחיים ותמצאי אחרי המלחמה את קברו של אחינו.
זמן קצר לפני חיסול גטו לודז', ב-6 באוגוסט 1944 ברחה סוניה מהגטו. בגטו נותרו הוריה, בעלה ליאון-לייב ויינר, ואחיה אהרון. הוריה ובעלה נשלחו לאושוויץ ונספו. אהרון נספה ב-1945 במחנה גלייביץ.
עד 30 באוגוסט 1944 גורשו לאושוויץ עוד כ-70,000 יהודים מגטו לודז' - כמעט כל היהודים ששרדו עד לאותו מועד בגטו. מ-204,000 יהודי גטו לודז' שרדו ככל הנראה פחות מ-10,000. כמעט כולם שרדו במחנות עבודה. בלודז' עצמה שרדו רק כ-800 יהודים.
סוניה היא היחידה ששרדה מכל חמישה בני משפחת יעקובסון. היא עלתה לארץ ישראל והביאה עמה את לוח המצבה של אחיה משה. בשנת 1956 מסרה סוניה דפי עד לזכרם של אחיה משה שמת בגטו, אחיה אהרון, שמת במחנה העבודה גלייביץ ב-1945, על סף השחרור, וכן אביה נחמן, אמה רבקה ובעלה לאון שנרצחו באושוויץ בחודשים האחרונים של השילוחים מגטו לודז' לאושוויץ, באוגוסט 1944.
למידע נוסף על גטו לודז', קראו כאן.
קטע מהמכתב שכתב משה בשנת 1941, בעת שהיה כלוא בגטו, צוטט בתערוכה "אומרים ישנה ארץ" שהוצגה ביד ושם ב-2019.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת סוניה צור, תל אביב
