משיח כהן שוחרר בברגן-בלזן ב-16 באפריל 1945. הוא ניגש עם חברו למחסן של חיילים גרמניים ולקח משם קיטבג מלא במדי חיילים. הוא זרק את בגדי האסיר שלבש, שהיו מלאי כינים, ולבש במקומם מדי חיילים גרמנים. זוג החותלות היה בתוך הקיטבג אך הוא לא השתמש בהן מעולם. הוא שמר עליהן עד שמסר אותן לאוסף החפצים של יד ושם בקיץ 2001.
בגיל 22 נשלח משיח כהן עם משפחתו מיאנינה שביוון לאושוויץ. בהגיעם לאושוויץ הופרדו הוריו ואחותו ממנו ומששת אחיו. זו הייתה הפעם האחרונה שראה אותם. באושוויץ נשלח משיח לעבוד בזונדרקומנדו, ולאחר כחודש הועבר עם אחיו למחנה אילה (Eule) בגרמניה. לאחר כשנה הוצאו אסירי המחנה לצעדת מוות שארכה כחודש. במהלך צעדת המוות, בעקבות הפצצה של בעלות הברית והכאוס שנוצר במקום, לקחו הגרמנים קבוצות גדולות של אסירים וטבחו בהם. כל ששת אחיו של משיח נעלמו באירוע זה, ומאז לא ראה אותם. הוא נותר שריד יחיד מכל משפחתו.
במחנה ברגן-בלזן פגש משיח אדם שהכיר מיאנינה והיה מנהל בלוק. הוא דאג לכך שמשיח וחברו יצורפו לקבוצת אסירים שעבדו בהובלת מתים ליער על גבי עגלות.
בבוקר השחרור קמו משיח וחברו והעמיסו גופות של אסירים על עגלות, עד שראו קנה של טנק, שמעו צעקות מסביב שקראו להפסיק לעבוד, וראו גרמנים בורחים מהמקום. משיח וחברו הפסיקו לעבוד והתחבקו.
לאחר מכן הלכו לכיוון מחסני הציוד של הצבא הגרמני. הם לקחו קיטבג מלא בגדים ובהם זוג חותלות. בעזרת סכיני גילוח ארגנו לעצמם מעילים כך שיתאימו למידותיהם ואז יצאו לחפש מכרים.
מכיוון שלבשו מדים של חיילים גרמנים, נתפסו משיח וחברו על ידי האנגלים ונאסרו. הם הסבירו שהם אסירים לשעבר של הגרמנים ויש להם מספר מקועקע על היד. הם אמרו שהם יהודים ועברו ברית מילה. כל ניסיונות השכנוע לא עזרו. רק לאחר חמישה ימים שוחררו השניים, בעזרת קצין ממוצא יווני. הקצין לקח אותם לחנות בגדים בהאנובר והורה לבעל החנות לתת להם ערכה מלאה של בגדים. משיח שמר את החותלות.
משיח חזר ליאנינה ובשנת 1947 עלה לארץ ישראל. את רעייתו לעתיד, אף היא מצפון יוון, פגש ביום השחרור בברגן-בלזן. הם גרים בתל אביב ולהם שני בנים.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות משיח כהן, תל אביב
