בני משפחת צימט הצליחו לצאת מגרמניה בשנת 1939 בזכות דרכונים רומניים שהיו ברשותם. הם הגיעו לאיטליה והתכוונו להמשיך לארץ ישראל. לאחר מאמצים רבים הצליחו להשיג אשרות שאפשרו להם לצאת מאיטליה. הם הגיעו לעיר בנגזי שבלוב עם קבוצת יהודים, משם התעתדו להפליג לארץ ישראל. ואולם, משהצטרפה איטליה למלחמה לצד גרמניה נעצרו כולם ונשלחו למחנה מעצר באיטליה. לאחר מכן התאפשר להם לחיות בצפון איטליה תחת פיקוח הרשויות.
עם השתלטות גרמניה הנאצית על צפון איטליה החלו הגרמנים בשילוח היהודים להשמדה בפולין. בני משפחת צימט החליטו לנסות לברוח לשוויץ. במשך כחודש ימים, בחורף, בקור המקפיא בהרים, עשו בני המשפחה את דרכם, כשהם נעזרים בידידים ובפרטיזנים. רוזליה, אם המשפחה, חלתה במהלך המסע בהרים ורגינה הקטנה נפצעה ברגלה, אך בני המשפחה המשיכו לעבור ממקום למקום עד שהגיעו לכפר סאן בלו. בכפר זה ביקשו מחסה למספר ימים אצל משפחת דה לה נאווה. מחסה זה הפך למקום מקלט למשך כשנה וחצי, עד סוף המלחמה.
במשך השהות באיטליה ציירה רגינה ציורים וכתבה רשימות המתעדות את הדרך שעשו בני המשפחה. באחד מהציורים יצרה רגינה את מפת הדרך שעשו כאשר ברחו מהכפר סרינה שבצפון איטליה, ועד הגעתם אל הכפר סאן בלו. על המפה סימנה רגינה אלו קטעי דרך עשו ברכב, ברכבת או ברגל.
ביומן שכתבה רגינה בתקופה זו מתוארים רגעי חרדה, קשיים אדירים וייאוש, אך גם רגעים של שמחה וצחוק. החום והאחווה הגדולה שבה אימצו הכפריים האיטלקים את בני המשפחה הנמלטת על נפשה עולים גם הם ביומן.
את הציורים שציירה רגינה הקטנה ואת זיכרונותיה וכן את הבובה שאותה נשאה עמה מביתה בלייפציג, תרמו בני משפחתה ליד ושם.
ג'יובאני ומאריאנג'לה דה לה נאווה הוכרו בשנת 2002 כחסידי אומות העולם.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות אפרים לוי, רמת אפעל
