הנריק ורוזה שפרלינג התגוררו עם ילדיהם, ויטולד ומרילה, בעיר קרקוב שבפולין. לאחר פרוץ המלחמה, כאשר החלה התארגנות לקראת גירוש היהודים לגטאות, עברה המשפחה לכפר קטן באזור הרי הקרפטים, שם שהו עד קיץ 1942 אז החלו גם שם גירושים של יהודים לגטאות ולמחנות. בעקבות שילוחו של הנריק, אבי המשפחה, למחנה מוות, חזרו האם ושני הילדים בסתר לגטו קרקוב.
מרילה ורוזה הצליחו לקבל עבודה במפעל טקסטיל של הגרמנים וכך להישאר בגטו, אולם ויטולד נפטר ממחלה עקב תנאי המחייה הקשים. בהמשך נשלחו רוזה ומרילה למחנה פלשוב, ובסתיו 1944 גורשו עם יתר עובדי הכפייה לאושוויץ. בהיותן במחנה פלשוב, באושוויץ ובמחנה רוונסבריק – הצליחו רוזה ומרילה לשמור על חתיכה קטנה של סומק שהייתה ברשותן בה השתמשו כדי ליצור אשליה של חיוניות ובריאות בזמן הסלקציות. את הסומק שמרו בתוך חתיכת צללויד קטנטנה מקופלת שהסתירו בין אצבעות הידיים.
בינואר 1945 הוצאו האם והבת עם אסירי המחנה לצעדת המוות ממחנה אושוויץ למחנה רוונסבריק, ומשם למחנות נוספים בגרמניה, עד שלבסוף שוחחרו על ידי הצבא האדום. את התקופה שבין יציאתן ממחנה אושוויץ ועד יום השחרור מתארות השתיים כתקופה של רעב גדול, קור וסבל מתמשך, גרוע אף יותר מכל מה שחוו עד כה.
לאחר המלחמה נישאה מרילה ומאוחר יותר עלתה עם בעלה, בתה ועם רוזה אמה, לארץ ישראל.
אוסף החפצים של יד ושם
תרומת ארגון יוצאי קרקוב בישראל, תל אביב
