כאשר פנו אליו מיד ושם, ביקש לסינג מספר ימים על מנת לשקול את הרעיון לשלוח את הדובי כה רחוק. לאחר מחשבה זהירה שב לסינג לאוצרי המוזיאון עם תגובה זו:
"דיברתי עם הדובי שלי והסברתי לו שבפעם הראשונה אי-פעם יהיה עלינו להיפרד. הסיבה הייתה שעליו למלא משימה חשובה – עליו לנסוע לישראל כדי ליטול חלק בתערוכה עם צעצועים אחרים מתקופת השואה, ושם הוא יספר את סיפורנו לילדים שיבואו לצפות בתערוכה."
המונה ליזה של יד ושם
במהלך מחקרי עבור התערוכה "אין משחקים ילדותיים" נפגשתי עם אן שור, נשיאת "קרן הילדים שהוסתרו בשואה", שהייתה נלהבת ביותר לגבי התצוגה והבטיחה לעזור למצוא חפצים עבורה.
במהלך השיחות על רעיונות שונים עבור התערוכה, סיפרה לי אן על פרד לסינג ודובון הצעצוע שלו. לסינג, ששרד כילד בשואה, הנו פסיכולוג שמתגורר בארצות הברית. בשנת 1987 הוא נתקל בתצלום של ילדים הולנדים שנושאים את הטלאי הצהוב. מעיל שלבש אחד מהנערים בתצלום סייע ללסינג לזהות את עצמו כאחד מאותם תלמידי בית ספר. המבט בתצלום גרם לעלייתם של זכרונות רבים משנות המלחמה. לסינג נזכר שבני משפחתו הופרדו זה מזה ושהוא הוכנס למסתור. כמו כן, הוא נזכר שהנכס האהוב ביותר שברשותו – דובון הצעצוע שלו – איבד את ראשו מנשיכת כלב. אמו של לסינג תפרה לדובון ראש חדש מהמעיל שלבש לסינג בתצלום.
לאחר שקיבל הדוב ראש חדש מבד חום ופנים שאותן רקמה אמו של לסינג, קיבל הדובון הבעה אחרת, כמעט אנושית.
אן סיפרה לי שאין זה סביר שיד ושם יוכל לקבל את הדובון עבור התצוגה, כיוון שלסינג לעולם לא נפרד ממנו.
היה זה החפץ היחיד ששרד מילדותו – ילדות שעברה בצל הפחד.
למרות זאת החלטתי לנסות את מזלי והתקשרתי במישרין ללסינג. הוא שיתף איתי פעולה באופן יוצא מהכלל, אך מובן שהיסס לשלוח את הדובון האהוב שלו. הוא הבטיח שיחשוב על הנושא שוב וחיכינו לתשובתו, בתקווה שיסכים.
לאחר מספר ימים שוחחנו שוב. תשובתו של לסינג לבקשתי, והמילים שאמר, מעלות דמעות בעיני בכל פעם שאני נזכרת בהן. הוא אמר, "דיברתי עם הדובון שלי והסברתי לו שבפעם הראשונה אי-פעם ניאלץ להיפרד. הסיבה הייתה שעליו לבצע משימה חשובה – הוא חייב לנסוע לישראל על מנת להשתתף בתערוכה עם צעצועים אחרים מתקופת השואה ושם הוא יספר את סיפורנו לילדים שיבואו לצפות בתערוכה." נראה לי שלא רק אני בכיתי כאשר שמעתי את המילים האלו מעבר לאוקיינוס.
התקשרתי לחברת משלוחים בינלאומית שמתמחה במשלוח מוצגי מוזיאונים וביקשתי לשלוח את הדובון של לסינג לירושלים. לאחר שרשמו מספר פרטים, ביקשו ממני נציגי החברה להעריך את שוויו של החפץ לצרכי ביטוח. עניתי בשאלה: "האם אתם מכירים את המונה ליזה?" הם ענו "כן!" והסברתי: "ובכן, הדובון הזה שווה יותר מהמונה ליזה, כיוון שהוא קו החיים של בעליו." הייתה שתיקה על הקו.
לאחר זמן מה הגיע היום בו היה הדובון אמור להגיע. חביבה פלד-כרמלי, מנהלת מחלקת שימור חפצים ביד ושם, ואני, החלטנו לחכות יחדיו למשלוח. אחר הצהרים הגיעה מכונית גדולה למוזיאון. נציג החברה והשליח שליווה את הדובון מארצות הברית נשאו את קופסת הקרטון למחלקת החפצים, שם ביקשנו מהם לפתוח את החבילה עבורנו. נהג המכונית ביקש לעזוב והפגין עצבנות גוברת, אך נציג החברה החל לפתוח את הקופסה. התהליך נמשך זמן מה, כיוון שהיה צורך להסיר מטרים רבים של נייר עטיפה שהגן על הדובון, לפני שהתגלתה לעינינו קופסה קטנה. בהתרגשות גדולה פתחנו את הקופסה ומצאנו את עצמנו פנים אל פנים מול מה שדמה לעובר אנושי זעיר. הצעצוע הקטן, הממולא בבד, איבד את כל פרוותו הצהובה וקיבל מראה של יצור אנושי זעיר. בעודנו מחזיקות את היצור הקטן בזרועותינו, פרצנו חביבה ואני בבכי. לפתע קרא הנהג: "מה קורה כאן, למען השם? קודם אנחנו מעבירים קופסת קרטון גדולה שמכילה מה שנראה כמו ערמת סמרטוטים, ואז אתן פורצות בבכי!" סקרנותו גברה עליו, והוא שכח שמיהר לעזוב. הוא התיישב על השטיח וחיכה להסבר. כאשר חזרנו על סיפורו של פרד לסינג, היו דמעות בעיניו של הנהג.
מאותה תקופה ואילך נקרא הדובון של פרד לסינג "המונה ליזה". הוא מוצג בתערוכתנו והבעת פניו נראית כאומרת "אל תעזבו אותי." לצד הדוב מוצגות שתי תמונות של לסינג כילד הולנדי בן חמש, עם פנים מתוקות ושובבות, ותלתלים כהים.
לעתים נדירות עוברים מבקרים ליד הדובי של לסינג בלי לעצור. לעתים, כאשר אני עומדת לעזוב את המשרד בערב, אני עצובה בחושבי על כך שאני עוזבת את הדובי לבד בתיבת הזכוכית שלו. אך למחרת אני תמיד שמחה למצוא אותו שוב. הדובון הקטן מספר את סיפורו לכל מי שבא לראותו – ילדים, בני נוער ומבוגרים.
בכל פעם שאני מובילה מבקרים בתצוגה, אני מספרת את סיפורו של לסינג והדובי שלו. אישים רבים מבקרים בתערוכה, ואני תמיד שואלת אם אני יכולה לצלם אותם לצד הדובי של לסינג, כך שאוכל לשלוח את התמונות ללסינג, עם ברכותי. כל מנהיג עולמי בכיר צולם לצד הדובון הקטן, ונראה לי שהם אלו שמרגישים שכבוד נפל בחלקם. נשיאים, ראשי ממשלות, גנרלים קשוחים – כולם משנים את הבעתם כאשר הם נעצרים ליד קופסת הזכוכית הקטנה ממנה מביט הדובון של לסינג בעיניים עצובות, מאשימות.
לאור הצלחתה של התערוכה, ובייחוד בזכות התכניות החינוכיות הרבות לצעירים שאורגנו סביבה, החליט יד ושם להפוך את תערוכת "אין משחקים ילדותיים" לתצוגת קבע. על כן הגיע הזמן שאפנה שוב לפרד לסינג בבקשה קשה. שאלתי אותו אם יהיה מוכן להאריך את משך ההשאלה של הדובון. ואז, בחשש רב, העזתי לשאול אם הוא יהיה מוכן לשקול לתרום את הדובון שלו ליד ושם על בסיס קבוע. לאחר זמן מה קיבלתי מכתב מלסינג בו הוא הודה לי על התמונות והברכות ששלחתי אליו. בסוף המכתב הוא הסביר עד כמה היה לו קשה להיפרד מהדובון שלו, למרות שכבר עברו שנתיים מאז נפרדו. ואז הוא שאל, "... ואם, בסופו של דבר, אסכים לתת אותו לך על בסיס קבוע, היכן הוא יחיה?"
אני תוהה אם יש אוצר מוזיאון, אי-שם בעולם, שהוטל עליו לענות על שאלה כה קשה. והאמת היא, שאינני יודעת את התשובה.
