בתחילת 1939 הצליחו בני הזוג דובקובסקי לשלוח את אורסולה בת ה-15 ב"קינדר-טרנספורט" לסקוטלנד. חצי שנה לאחר מכן נשלחה מריאנה בת התשע לאנגליה.
במכתב הפרידה מבתה אורסולה כתבה אלזבת:
"להתראות בארצנו, אמא"
אלזבת וארנו הצליחו להשיג אשרות עלייה לארץ ישראל, אך התבקשו לוותר על האשרות לטובת יהודים שנכלאו בליל הבדולח במחנות ריכוז ושחרורם ממחנות הריכוז הותנה בעזיבה מיידית של גרמניה. הם ויתרו על האשרות שקיבלו. הובטח להם שיקבלו אשרות חדשות.
חודש לאחר קבלת המכתב האופטימי קיבלה אורסולה מכתב נוסף מאמה המבשר לה שאבדה תקוותם לעזוב את גרמניה:
"ועכשיו, ילדתי היקרה, עלי לספר לך דבר נואש ביותר. ביום שלישי הזמינו אותי לבוא למשרדי פלשתינה (לענייני עליה) ושם הודיעו לי בצורה המפורשת ביותר, שאין לנו שום סיכוי לקבל סרטיפיקט לפלשתינה. כל העניין התבטל לחלוטין...
ילדתי, מה אומר לך, גורלנו נחתם וחתום. ימים בכיתי, יומם וליל... תקוותנו וחלומנו היחיד היה להיות בארצנו יחד עם ילדינו."
כאשר נוכחו ארנו ואלזבת שלא יצליחו להתראות עם ילדיהם, שלחו אל אורסולה בחבילה את הספרים האהובים עליהם כדי שתשמור עליהם. ארנו, חובב אופרה נלהב, שלח לבתו את המדריך לאופרה ואלזבת ביקשה מבתה לשמור על הספר 'פאוסט' של גתה.
ארנו ואלזבת גורשו לטרזיינשטט, שם ארנו נפטר. אלזבת גורשה לאושוויץ במאי 1943 ונרצחה.
לאחר המלחמה עלתה אורסולה-אסתר לארץ ישראל, נישאה והתגייסה לפלמ"ח. בספרים ששלחו לה ראתה מסר רוחני אחרון מאביה ומאמה.
אוסף החפצים, יד ושם
תרומת אסתר גולן (אורסולה דובקובסקי), ירושלים
