לאחר הגעתם לשטחי טרנסניסטריה נשלחו בני המשפחה למחנה Kirnasovka-Bilina , שם הועסקו בעבודות כפייה בשדות. עובדי הכפייה נאלצו לחפור בשלג העבה בידיים חשופות כדי להוציא סלק מהאדמה, והעבודה נמשכה משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה. רוזה שהיתה בת 19 בעת הגירוש, מתארת בזיכרונותיה את הרעב, הרטיבות והקור.
ממחנה Kirnasovka-Bilina נשלחו בני משפחת רוזנשטראוס למחנה בעיר טולצ'ין שבה רוכזו מגורשים רבים. משה האח נשלח למחנה אחר מעבר לנהר הבוג, שם נותר עד חיסולו של המחנה ורציחתם של כל היהודים שנקברו במקום בקבר אחים. סופי בת ה-12, הצעירה בבנות המשפחה, נשלחה על ידי הוריה לבית הילדים של יתומי טרנסניסטריה בבוקרשט וכך הצליחה לשרוד.
רוזה חלתה בטיפוס הבטן ובדלקת בלוטות, ולמשך תקופות ארוכות נותקה מבני משפחתה מבלי לדעת מה עלה בגורלם. היא הצליחה להתקיים בזכות עבודות סריגה ותפירה שעשתה עבור איכרים אוקראינים תמורתן קיבלה קליפות תפוחי אדמה. השמלה הקייצית שלבשה בזמן גירוש המשפחה מצ'רנוביץ שימשה אותה לאורך כל תקופת שהותה בטרנסניסטריה. עם הזמן הפכה השמלה לחצאית, ורוזה הטליאה אותה פעם אחר פעם כשהיא משתמשת בבדי שקים ובשאריות בגדים קרועים שמצאה.
למעט משה, שרדו כל בני משפחת רוזנשטראוס את תלאות הגירוש ושבו לצ'רנוביץ לאחר שחרור האזור בידי הצבא האדום. ראשונה שבה הביתה סופי הצעירה, אולם משלא מצאה איש בבית הסיקה שכולם נרצחו ועזבה את העיר. מאוחר יותר נודע לה שבני משפחתה שרדו והיא הצליחה לשוב לצ'רנוביץ ולהתאחד עם משפחתה.
לימים נישאה רוזה רוזנשטראוס לקרל רוזנצוויג. השניים נפגשו לפגישה קצרה בעת הגירוש לטולצ'ין בשנת 1942. עם שחרור טרנסניסטריה בידי הצבא האדום, גויס קרל לצבא האדום, לחם בחזיתות שונות ולקח חלק בקרבות קשים. עם שחרורו מהצבא שב לצ'רנוביץ, חיפש אחר רוזה ומשמצא אותה ביקש להינשא לה. השניים נישאו ועלו לארץ בשנת 1950.
אוסף החפצים, מוזאון יד ושם
תרומת נעמי עשת-רוזנצוויג, רמת גן
