מביתם בפולין, על גבול ליטא, גורשו בני המשפחה לסיביר על ידי הסובייטים, ומשם עברו לאוזבקיסטאן שם התקיימו בתושייה רבה ממסחר ועבודות כפיים.
בשנת 1946 נודע להם כי נחתם הסכם "רפטריאציה" והם עשו את דרכם חזרה לפולין. בדרך שמעו לראשונה פרטים על השמדת יהודי פולין ובהם בני עירם. היות ודרוסקינינקאי נכללה אז בשטח ברית המועצות, החליטו להתיישב בעיר שצ'צ'ין. אלכסנדר וברטה ניצלו הזדמנות לשלוח את בנם ישראל בן ה-14 עם בני דודיו הצעירים לברלין בקבוצת ילדים שהתארגנה במסגרת תנועת "הבריחה". לאחר מסע חשאי שנמשך יום וחצי ללא מים ואוכל הגיעה הקבוצה ברכבת לברלין והילדים שוכנו בבית ילדים על יד מחנה העקורים שלאכטנזיי (Schlachtensee).
על היחסים בין הילדים בקבוצה מספר ישראל:
"... לא דיברנו בכלל על מה שעבר על כל אחד מאתנו, אלא השתדלנו להסתכל קדימה....זה היה עד כדי כך שהיינו חמישה חברים ביחד שלמדו יחד ובילינו יחד, אבל אף אחד מאתנו לא ידע מה השני עבר, פרט לכך שידענו באופן כללי, שאחד מאתנו מווילנה, שהוא ניצל בתוך הגטו, אחר היה ביער, השלישי היה ברוסיה וגם אני הייתי ברוסיה. אבל כל אחד שמר לעצמו את הסיפור."
לאחר זמן הוריו ואחיו של ישראל הצליחו להגיע לברלין והוא הצטרף אליהם למחנה העקורים. אתם עבר למחנה עקורים אחר על יד קאסל - מחנה שאורגן בידי הניצולים עצמם. בבית ספר "תרבות" שהוקם במקום, הנערים והנערות למדו לימודים עיוניים במקביל ללימודי מקצוע. שם למד ישראל צילום ופיתוח, וקבל במתנה מצלמת קודאק מבן עירו לשעבר, צלם במקצועו. באמצעות מצלמה זו התאפשר לישראל לתעד את יציאת משפחתו מאירופה ופרק היסטורי חשוב בתולדות עם ישראל, על סיפונה של אניית המעפילים "כ"ט בנובמבר".
680 מעפילים הפליגו ב-14 בדצמבר 1947 מנמל בנדול שבצרפת על סיפון האנייה "לקוממיות". ב-16 בדצמבר הועברו המעפילים בלב ים לסיפונה של האנייה "כ"ט בנובמבר". ב-28 בדצמבר כותרה האנייה ע"י ארבע משחתות שגררו אותה לנמל חיפה.
בעדותו מתאר ישראל את ההגעה לחיפה:
"בכניסה לנמל עמדנו כולנו על הספינה ושרנו את התקווה. זה היה מאד מרגש, היו חלק מהאנשים שבכו."
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת ישראל מי-טל (מונטויליסקי), רמת השרון, ישראל
