באפריל 1940 כבשה גרמניה הנאצית את דנמרק אך אפשרה לדנים מידה נרחבת של שלטון עצמי. בקיץ 1943, בעקבות ריבוי הפגנות וחבלות נגד כוחות גרמניה בדנמרק, התכוונה גרמניה להגביל את האוטונומיה של הדנים. ממשלת דנמרק התפטרה במחאה. המפקד הצבאי הגרמני בדנמרק הכריז על מצב חירום והנציג הגרמני בדנמרק הכין את גירושם של 7,800 יהודי המדינה. ראשי הכנסייה בדנמרק פרסמו מכתב ציבורי, ובין היתר קבעו:
מבלי לשעות ל[הבדלים ב]השקפות הדתיות נילחם על כך שאחינו ואחיותינו היהודיים ייהנו מאותו החופש שאנו בעצמנו מעריכים אותו יותר טוב מאשר את החיים.
ראשי הכנסייה הדנית מבינים היטב את חובותיהם כאזרחים שומרי חוק, וחלילה לנו להתקומם נגד השלטונות ללא עת, אולם בה במידה הננו מצווים [לנהוג] על פי מצפוננו.
ברחבי דנמרק הועברו ידיעות על כך שהגרמנים מתכננים לרכז את היהודים. הוכן מבצע שנועד ליצור קשר עם היהודים, להזהירם, להעבירם למקומות מסתור ולנמלי הדייג, ומשם – להעבירם לשוודיה בסירות. לא היה קל לשכנע את היהודים כי הם בסכנה.
אישי ציבור, פוליטיקאים, תעשיינים, פקידי ממשלה ובעלי מקצועות חופשיים עברו מיהודי ליהודי כדי להזהירם. דנים רבים – רופאים, צלפים, שדאים – סרקו את היערות, מצאו יהודים מסתתרים והחזירו אותם לקופנהגן. יהודים נקלטו בבתי חולים בתור חולים מדומים ובשמות בדויים, כך שהגרמנים לא יוכלו לעלות על עקבותיהם. באחד המקרים הקיפו שוטרים גרמנים בית חולים, אך לפני שנכנסו כדי לסרוק אותו, הוצאו כל 200 הפליטים היהודים שבו, בעשרות מוניות, כביכול לשם השתתפות בהלוויה, וכך ניצלו. אחיות בית החולים הקצו את 130 חדרי מגוריהן הקטנים ליהודים המסתתרים.
דנים רבים אכסנו יהודים בבתיהם, בתחנות מעבר אל החוף ועל החוף עצמו, סיפקו להם ארוחות ובדרך כלל סרבו לקבל תשלום. יהודים אוכסנו בבתי ספר, בתי חולים ומוסדות ציבור אחרים, הוברחו אל החוף והושטו לשוודיה במאות סירות קטנות וספינות.
בתחילת אוקטובר 1943, בניסיון למנוע הברחת יהודים, אסרו הגרמנים על הדנים להשתמש בסירות קטנות. הדנים עברו לשימוש בסירות דיג ובאניות משא שבמחסניהן יכלו להסתיר מאות נרדפים. מראשית אוקטובר עלה מדי יום מספר הפליטים המוברחים. ב-9 באוקטובר נרשם שיא של 1,400 פליטים. עיקר היהודים הועברו לשוודיה בשבוע השני של אוקטובר, כיוון שעד אז עסקו הדנים בעיקר בהעברת היהודים המפוזרים ברחבי דנמרק לקופנהגן. חלק מהיהודים הועברו עוד בסוף ספטמבר 1943. אחד מהם היה ולטר ברנדסון, חוקר ספרות סקנדינווית.
הסירה לא היתה במצב נאות להעברה בים הפתוח. אחד ממחזיקי המשוטים נשבר ובמקומו קשרו את המשוט בחבל. נתגלה חור בדפנות הסירה שדרכו חדרו המים. סתמו אותו במעיל. הכלי שהיה מיועד להוצאת מים מן הסירה נשכח בחוף ונאלצו להשתמש למטרה זו בכובעו של הפרופסור. הוא היה כבן 67. ... הרוח, הגלים וזרמי המים עשו את שלהם בסירה הקטנטונת ולא היתה אפשרות לשמור על קו ההעברה שנקבע להם מראש. כעבור תשע שעות, שבהן חתר מדריך הסירה ללא הפסקה, הגיעו לאי ון, הנמצא באמצע המיצר ושייך כבר לשוודיה. (לני יחיל, הצלת היהודים בדניה: דמוקרטיה שעמדה במבחן, מאגנס ויד ושם, 1966, ע' 177)
משטרת דנמרק שיתפה פעולה עם מבצע ההצלה. שוטרים דנים התעלמו מהפלגתן של סירות דייג עם יהודים לכיוון שוודיה, הפנו מבט כשסירות אלה הפליגו לידם, ואף העמידו סירות משטרה לרשות מבריחי היהודים.
המשטרה שיחקה משחק מסוכן. מול הגרמנים שמרה על החוק ורדפה בסירותיה אחרי הבורחים. למעשה ליוו סירות המשטרה את ספינות הפליטים מרחוק ולאחר מכן דיווחו דו"ח מטעה לגרמנים כדי להסיח את תשומת לבם ממקומות היציאה החשובים בחוף. ... המשטרה תמכה במחתרת הדנית עד שערכו הגרמנים בספטמבר 1944 פעולת מאסר מקיפה נגד המשטרה ... כמרים ורופאים הוציאו תעודות מזויפות, רוקחים מילאו מרשמי תרופה מבלי להתחשב בהוראות. ... הדנים ידעו לנצל את הפסיכולוגיה של הגרמנים: את אמונתם העיוורת בכל פיסת נייר שיש עליה חותמת רשמית כלשהי. (189-188)
במספר מקרים נתפסו יהודים עקב הלשנה. בכפר הדייגים גילליה נתפסו כ-110 יהודים עקב הלשנה. רובם שוחררו לאחר מכן, כשהצליחו להוכיח שהם יהודים רק למחצה, ולכן עדיין אינם נכללים בתכניות הגירוש.
התמיכה העממית הרחבה וקרבתה של שוודיה לדנמרק אפשרה למחתרת הדנית להעביר לשוודיה 7,600 יהודים וכן כ-700 מקרוביהם הלא-יהודים, במהלך שלושה שבועות, באוקטובר 1943. מבצע ההצלה של המחתרת הדנית היה חריג באירופה הכבושה. דנים רבים מכל שכבות האוכלוסייה – אינטלקטואלים, דייגים, כמרים, שוטרים, רופאים ואנשי עמל – הפגינו תמיכה רחבה ונחישות להציל את היהודים. הייתה זו הכשלה בהיקף לאומי של תכניות גרמניה הנאצית ואישור מחדש של ערכים דמוקרטיים והומניסטיים. סיכמה יחיל:
אוכלוסיה שכה רבים ממנה אמרו עד אז נואש לגבי עצמת הגרמנים וטענו "מה אפשר לעשות?", אוכלוסיה זו השתנתה פתאום ובבת אחת קמה כאיש אחד נגד הגרמנים בהגישם עזרה פעילה לאחיהם החפים מפשע.
לשם הוקרת מבצע ההצלה יוצא הדופן הזה, וכהכרה בכך שהיה זה מאמץ משותף לרבים בעם הדני, החליט יד ושם לכבד את המחתרת הדנית על ידי נטיעת עץ בשדרת חסידי אומות העולם. היה זה ברוח בקשתה של המחתרת הדנית לא לכבד חברים מסוימים במחתרת, אלא להוקיר את התנועה כולה.
עד היום (2023) קיבלו את אות חסידי אומות העולם 23 אנשים מדנמרק. יש מספר סיבות למיעוט מקבלי האות מקרב הדנים: רוב הדנים שהשתתפו בהברחת היהודים טענו שפעלו לפי חובת מצפונם וחובתם הנוצרית, ולכן סברו שלא מגיע להם אות כבוד. לכן הם, ואלה שניצלו בעזרתם, לא פנו בבקשה לקבל את האות; חלקם סייעו תמורת תשלום, ולכן מקרה ההצלה לא עמד בקריטריונים של מפעל חסידי אומות העולם; חלק מהסיפורים אינם ידועים עד היום, או שהעדויות לגביהם אינן מבוססות דיין.
בסירתו הקטנה (בתמונה), שהכילה עד שמונה נפשות, הבריח הדייג גילברט לאסן מכפר הדייגים גילליה שבדנמרק לשוודיה יהודים, קומוניסטים דניים וטייסים אנגלים ואמריקאים שמטוסיהם הופלו. הוא היה מעביר את הנרדפים מהחוף בקבוצות קטנות לאנייה שחיכתה כ-200 מטר מהחוף ובה הושטו הנרדפים לשוודיה. סירתו של לאסן מוצגת כיום במוזיאון לתולדות השואה ביד ושם.
אוסף החפצים, יד ושם
תרומת ריצ'ארד אוסטרמן, ירושלים
