בובה שהוברחה מגטו ורשה

זופיה רוזנר, או יעל – השם העברי שאימצה לאחר המלחמה – הייתה ילדה קטנה במהלך השואה. הנאצים לקחו את אביה בימים הראשונים לכיבוש והיא ואמה נכלאו בגטו ורשה. אמה של יעל הייתה קשורה למחתרת והחלה לפעול בהברחות. לעתים נעלמה האם למשך ימים שלמים ברציפות והשאירה את הילדה הקטנה לבדה. האם מצאה ראש של בובה ויצרה בובה לילדתה. היא תפרה שמלה מבד ונתנה את הבובה לילדה הקטנה. "את תשמרי על ילדתך במשך היום", אמרה לה האם. הבובה זושיה הפכה לחברתה היחידה של יעל, ויעל פיתחה קשר מיוחד עמה. זושיה הייתה חברתה, אשת סודה ומשפחתה במהלך התקופה בה התחבאה, בודדה ומפוחדת, במרתף בגטו. יום אחד לא שבה אמה של יעל, אך במקומה שלחה לגטו נער פולני על מנת להוציא את יעל אל מחוץ לגטו. הנער הכניס את יעל לשק עם פחם וביקש להבריחה אל מחוץ לגטו. בדרך החלה הילדה לצעוק: "שכחתי את הבובה שלי". הנער זעם, כמובן, ונזף בילדה, אך היא התעקשה: "אמהות לא משאירות את בנותיהן בגטו". הנער החליט לשוב לגטו ולהשיג את הבובה. יעל שרדה, אך סיפורה הסתיים בכי רע. אביה נרצח, ואמה, למרות ששרדה במלחמה, נפטרה זמן קצר לאחר מכן. הילדה הקטנה הגיעה לישראל והבובה הפכה לחלק מחייה, חלק מהזכרונות ששרדו מבני משפחתה, חלק מעברה בגטו.