באלקסוט הופרדו הנשים והילדים מן הגברים, וציפורה ובתה נרדמו לילה לילה חבוקות ובוכיות מגעגוע, פחד ורעב. בבקרים יצאו המבוגרים לעבודה והילדים נשארו מאחור. בהינדלה טיפלה אישה מבוגרת, אסירה במחנה, אליה הילדה נקשרה.
מסדר הבוקר של ה-27 במרץ 1944 היה שונה. במקום לעסוק בעבודתן הקבועה נשלחו הנשים עם הגברים, מהשער האחורי של המחנה, לעבודה בשדה התעופה והועסקו בעבודות קשות ללא מטרה נראית לעיין. כולם חשו כי דבר מה מתרגש ובא.
כבר באותו הבוקר, ללא ידיעתם, חנו משאיות גדולות מחוץ למחנה. כאשר הוצאו המבוגרים לעבודה ונוטרלה האפשרות להתנגדות החלה אקציית ילדים. 300 ילדי המחנה הועמסו על המשאיות ומשם הועברו לרכבות שלקחו אותם לאושוויץ, שם נרצחו עם הגיעם. הינדלה שהייתה אז בת שנתיים, נלקחה ממיטתה, חולה באבעבועות רוח, מכוסה בשמיכה שהמטפלת הצליחה לעטוף אותה בה ברגע האחרון.
כאשר חזרו האסירים אל המחנה לעת ערב נדהמו לזוועתם לגלות כי ילדיהם נלקחו לבלי שוב. דב, מסרב להאמין כי איבד את ביתו יחידתו, הטיח ראשו בקיר עד זוב דם. ציפורה התמוטטה. יחד עמדו שעות לצד מיטתה הריקה של בתם. תחת המיטה מצאו זוג נעליים וזוג כפפות שציפורה סרגה לבתה. דב לקח אחת מן הנעליים, חרט על סולייתה את תאריך האקצייה ונשבע בלבו כי זו תישאר עמו כל ימי חייו.
לאחר ששבתו האסירים כמחאה בתגובה לאקצייה הנוראה הוחלט לאפשר לחלקם לחזור לגטו קובנה. ציפורה ודב ביקשו גם הם לחזור. מן הגטו הצליחו לברוח אל היערות שם שוחררו מאוחר יותר על-ידי הצבא האדום.
בשנת 1947 נולדה לבני הזוג בת נוספת, עמה עלו ארצה בשנת 1960.
על פי בקשתם, העבירה נכדתם ליד ושם לאחר מותם את חפציה של הינדלה הקטנה אשר עליהם שמרו מכל משמר כל ימי חייהם.
