משפחת פינקה התגוררה באינסטרבורג, שם עסק האב ארתור-אוטו במכירת בגדים, ביניהם מדים לשוטרים. האם יוהנה הייתה עקרת בית ופסנתרנית באירועים של הקהילה היהודית. להיינץ היה אח צעיר בשם ארנסט והסבתא הדוויג מרקביץ התגוררה עמם.
בליל הבדולח נלקחה המשפחה באמצע הלילה לבניין המשטרה. הנשים והילדים שוחררו לקראת בוקר, אך אביו של היינץ נכלא במשך מספר שבועות. בעקבות החוויה הקשה, ארתור ויוהנה חיפשו דרכי מילוט עבור בניהם, ובדקו אפשרויות בפלסטינה, בלגיה, ארה"ב ואנגליה.
ב20 ביוני 1939 קבלה המשפחה הודעה ממשרד ההגירה היהודית בקניגסברג שבנם הבכור היינץ נכלל ברשימה של הקינדרטרנספורט אשר תוכננה ליום ה27 ביוני. ארנסט, אחיו הצעיר של היינץ, שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים, נאלץ להשאר עם ההורים.
תוך פחות משבוע ימים ארז היינץ את חפציו בשתי מזוודות. בתוך מכסה אחת המזוודות מודבקת רשימת תכולה עם פירוט החפצים שהיה רשאי לקחת במסע לאנגליה. המזוודות השתמרו עם המדבקות המקוריות שסופקו על ידי ארגון הסיוע של יהודי גרמניה ועליהן כתוב:
" Kindertransport
der Hilfsvereins der Juden in Deutschland e. V.
Berlin W.35 Ludendorffstr. 20 "
בקניגסברג, העיר הסמוכה, נפרד היינץ מהוריו, אחיו וסבתו והצטרף לקבוצה שנסעה לברלין ומשם להמבורג כדי להפליג משם לאנגליה. באנגליה הועבר היינץ להוסטל בעיירה קליידון בדרום אנגליה. כנער בן 15, הוא נשלח לסייע בקטיף פרות יער, ולאחר כששה שבועות הועבר עם כמה נערים בוגרים להוסטל בוולסאל, עיירה בקרבת בירמינגהאם, שם קיבל תמיכה מועדת פליטים מקומית. הוא וחבריו עבדו בשכר נמוך בבית חרושת להנדסה וזכו ליחס טוב מתושבי העיירה הלא יהודים ברובם. היינץ קיבל מכתב פעם בחודש מהוריו דרך הצלב האדום, עד אמצע 1942 כשסבתו כתבה לו שההורים ואחיו "עזבו". מאז לא שמע מאיש מהמשפחה.
לאחר נפילת דנקירק בשנת 1940 נקבעה באנגליה מדיניות אבסורדית: הפליטים היהודים שברחו מגרמניה הנאצית, נשלחו למחנות מעצר יחד עם שבויי מלחמה גרמנים בשל היותם נתיני אויב (“enemy aliens”) לכאורה. כתוצאה מכך כל אנשי ההוסטל מעל גיל 16 נלקחו למחנות מעצר ונשלחו למערב אוסטרליה יחד עם שבויי מלחמה גרמנים ואיטלקים. למזלו של היינץ, טרם מלאו לו 16 שנה, והוא הורשה להישאר עם בחורים בעלי אזרחות פולנית (שכונו "בעלי נתינות זרה אך ידידותיים" "friendly aliens" ). ההוסטל שהתרוקן מדייריו נסגר, והיינץ וחבריו עברו למגורים אצל משפחות בעיירה.
עקב המחאות הרבות, ובהמשך למדיניות "ההגדרות" של הממשלה הבריטית, באוגוסט 1940 נוספה הגדרה: "בעל נתינות זרה ממקור עוין, אך ידידותי" ("friendly alien of enemy origin"). כך יכול היה היינץ להישאר באנגליה בהגיעו לגיל 16 למרות שלא הורשה להמשיך לעבוד במפעל ההנדסה שביצע עבודות "בעלות חשיבות לאומית" עבור הצי הבריטי. היינץ מצא עבודה חלופית בתעשיית העור, עד שבהמשך גם מגבלה זו הוסרה, ואיפשרו לו לחזור לעבודה במפעל. היינץ התנדב לשירותי הכבאות העירונית ובהמשך הצטרף למשמר האזרחי. בסופו של דבר בריטניה הכירה בחוסר ההגיון שבמדיניותה כלפי הפליטים והיינץ ורבים אחרים דוברי הגרמנית, סופחו ליחידת מודיעין.
בסוף המלחמה המשיך היינץ לעבוד במפעל והתקדם עד שנשא בתפקיד "קניין". במשך הזמן, הוא הבין שמשפחתו לא תחזור, אך מצא את שמה של בת דודה מברלין ברשימות השורדים. אורסולה פינקה שרדה תקופה במסתור בברלין עד שהלשינו עליה. בעקבות ההלשנה, קפצה לפני רכבת תחתית בברלין בניסיון התאבדות שלא צלח, ואושפזה בבית החולים היהודי בברלין, שם שרדה עד סוף המלחמה. אחיה של אורסולה שרד את מחנות אושוויץ וברגן- בלזן והיינץ שמר על קשר עם שניהם לאורך השנים. עם הזמן בוטלו המגבלות על תנועתם של היינץ וחבריו (מגבלות שאסרו עליהם יציאה אל מעבר לרדיוס של 5 ק"מ מהעיירה וולסאל), היינץ התחיל לבקר לעתים קרובות בעיר בירמינגהאם הסמוכה. הוא יצר קשר הדוק עם הקהילה היהודית ופגש שם את אשתו לעתיד תלמה לבית סמואל, לה נישא ב-1956. היינץ הצטרף לעסק התכשיטים המשפחתי של משפחת סמואל. לתלמה והיינץ נולדו שני ילדים, רות וארתור, היום תושבי אנגליה.
היינץ פינקה מילא דפי עד לזכרם של הוריו ארתור-אוטו ויוהנה פינקה ואחיו ארנסט.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת דר' ארתור פינקה, מנצ'סטר, אנגליה
