בספטמבר 1944, עם התקרבות הצבא האדום, החליטו הגרמנים לחסל את מחנה העבודה קלוגה. את האסירים ביקשו להרוג ולאחר מכן קיוו להשמיד את הראיות לרצח.
בנימין אנוליק בן ה-18 ואחיו הגדול ניסן בן ה-22 זה עתה הגיעו למחנה. דודם הרופא, ד"ר ולדימיר פוטשטר, הגיע למחנה כשנה קודם לכן.
יום לאחר הגעתם של בנימין וניסן למחנה אספו הגרמנים את האסירים, כביכול לקראת היציאה לעבודה ביער. הגברים שיכלו לשאת על כתפיהם גזעי עצים גדולים נבחרו להיות בקבוצה הראשונה שיצאה מהמחנה. זמן קצר לאחר מכן שמעו האסירים שנותרו במחנה ירי של מקלעים.
ולדימיר פוטשטר, שהיה מיועד לצאת באחת הקבוצות הבאות אל היער, הבין מה עומד לעלות בגורלו.
"ראינו את כל האסירים, אלפיים וחמש מאות, יושבים בישיבה מזרחית כשידיהם על הראש", סיפר בנימין אנוליק בעדותו. "דודי פוטשטר יצא מהשורה שלו וניגש לאחי עם שעון כיס ואמר לו: קחו את השעון, אני לא אצטרך אותו. השעון שמור אצלנו".
האחים הבינו מה צפוי גם להם, והצליחו לחמוק ולהסתתר במבנה נטוש במשך שתי יממות עד להגעת חיילי הצבא האדום. ממקום מחבואם שמעו את קולות הירי.
לאחר השחרור נתגלו ביער גזעי העצים הבוערים עדיין וביניהם גופות הנרצחים.
כאלפיים אסירים יהודים נרצחו במהלך שני הימים של חיסול מחנה קלוגה. בשל החיפזון שנבע מהתקרבות הצבא האדום, לא צלחה השמדת הראיות וגופות הנרצחים נותרו על ערימות העצים שיועדו לשרוף אותן. בין הנרצחים היה ד"ר ולדימיר פוטשטר. בכיס בגדיו נמצא תצלום שנשא עמו ובו הוא מצולם עם רעייתו ובנו, לצד מיטת רעייתו, בבית החולים שבו נולד בנם.
השעון שמסר הדוד ולדימיר זמן קצר לפני הוצאתו להורג נשאר בידי בנימין אנוליק כזיכרון אחרון וכעדות לרגעי הפרידה שהניעו את האחים לברוח ולהציל את עצמם.
בנימין עלה לארץ ישראל ונמנה על חברי קיבוץ לוחמי הגטאות.
אוסף החפצים, יד ושם
תרומת בנימין אנוליק ישראל וניסן אנוליק, ארה"ב
