משה ואולגה רסלר ושלוש בנותיהם אליצה, רחל ומרים מהעיר מיכלובצ'ה שבסלובקיה הצליחו לחמוק במשך שלוש שנים מגירוש למחנות. לבסוף ברחו מהעיר ונדדו בין יערות וכפרים בחפשם אחרי מקום מסתור. הם הגיעו לאזור חקלאי בסמוך לעיר ניטרה, שם מצאו בורות נטושים ששימשו ליצירת יין והסתתרו באחד הבורות.
הבנות הגדולות, אליצה ורחל, יצאו לכפר סמוך לבקש מזון מתושבי המקום. הן עברו בין מספר בתים עד שנקשו על דלתם של בני הזוג טוקלי. אנה ווינסטנט טוקלי התגייסו מיד לעזור לבני המשפחה המסתתרת. הם אספו מזון מתושבי הכפר והביאו אותו בחסות החשיכה, אחת לכמה ימים, אל הבור שבו הסתתרו בני משפחת רסלר. הכומר של הכפר התגייס גם הוא למען המשפחה המסתתרת. בדרשות שנשא בכנסייה הפציר באנשי הכפר להירתם לעזרה. כשהגיע למקום המסתור ניסה וינסנט לעודד את בני משפחת רסלר עם ידיעות שהביא בדבר התקרבות הצבא האדום. מפעם לפעם הגיעו ההורים ובנותיהם אל בית משפחת טוקלי כדי להתרחץ.
באחד הימים ערכו הגרמנים מצוד באזור אחר יהודים נמלטים. הם עברו בין בורות היין וירו פנימה. בני משפחת רסלר שרדו את הירי, אך האירוע הקשה הביא אותם למסקנה שמוטב לעזוב את מקום המסתור. הם מצאו משפחה שסיפקה להם מקום מסתור מתחת לרפת בתמורה לתשלום, ואולם כאשר אזל כספם של בני משפחת רסלר והם לא יכלו לשלם עוד החליטו המסתירים להסגירם. בני משפחת רסלר נעצרו ונכלאו בתחנת המשטרה המקומית. כל שנותר להם היו הבגדים שלגופם. יתר רכושם הדל, כולל בובתה של מרים, נותר מאחור.
בני משפחת רסלר עמדו בפני גירוש להשמדה, אך הצליחו להימלט מתחנת המשטרה. הם שבו אל בור המסתור ופנו שוב אל משפחת טוקלי בבקשה לעזרה. גם הפעם, על אף הסכנה הכרוכה בכך, לא היססו בני הזוג טוקלי לעזור. הם המשיכו לספק מזון ולתת סעד לבני משפחת רסלר עד לשחרור האזור.
בתום המלחמה דרשה מרים הקטנה שראתה בבובתה מעין קמע שהגן עליה ועל משפחתה בכל תלאותיהם, לחזור אל האיכרים שהסגירו אותם ולקחת את בובתה. הוריה נענו לבקשתה והבובה נמצאה בין צעצועיו של בנם של המסגירים כשהיא שבורה, ללא רגליים וידיים.
בשנת 1947 עלו בני משפחת רסלר לארץ ישראל.
אנה ווינסנט טוקלי הוכרו בשנת 1993 כחסידי אומות העולם.
מרים (אגתה) החליטה למסור לאוסף החפצים ביד ושם את הבובה שסימלה את הצלתה במלחמה כזיכרון וכעדות לגורל משפחתה במלחמה.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות מרים פרומר (אגתה רסלר), פתח תקוה
