ב-13 במאי 1939 יצאה מהמבורג, גרמניה, האנייה סנט לואיס כשעל סיפונה כמעט אלף פליטים יהודים. האנייה עשתה את דרכה לקובה, כשלמרבית הנוסעים שעל סיפונה אשרות כניסה שהצליחו להשיג. ואולם, ממשלת קובה החליטה לבטל את האשרות ומנעה את עגינתה של האנייה עם הגעתה אל חופי קובה ואת הורדת הפליטים היהודים שעל סיפונה.
לבסוף הותר לכשלושים איש לרדת מהאנייה, ושאר הנוסעים נאלצו לעשות את הדרך חזרה לאירופה לאחר שארצות הברית וקנדה סירבו לקלוט את הפליטים.
קפטן שרדר, אשר מתחילת המסע פעל לרווחתם של הנוסעים היהודים, עיכב ככל שיכול היה את חזרת האנייה לגרמניה ואף רקם תכנית להעלות את הספינה על שרטון לחופי בריטניה כדי שייאלצו לבוא לעזרתם. לבסוף מספר מדינות באירופה הסכימו לקבל פליטים וכך 181 מהנוסעים הגיעו להולנד, 224 לצרפת, 228 לבריטניה ו-214 לבלגיה.
בשנת 1957 קיבל שרדר אות הצטיינות פדרלי מטעם ממשלת גרמניה על פועלו למען נוסעי הספינה. שנתיים לאחר מכן נפטר.
אחת מנוסעות האנייה הייתה רוז גולדרייך מווינה, אשר לאחר הורדת הנוסעים מהאנייה התארחה אצל משפחה יהודית באנטוורפן. לפני עזיבתה לארצות הברית היא נתנה לבנם של מארחיה אולר אותו רכשה על סיפון האנייה. סיפר מוריס קרייטמן, בנם של המארחים:
"הורי, אהרון קרייטמן ובלימה, קיבלו בדירתם נוסעת אוסטרית למשך יום והיא אכלה עם המשפחה [...] (אחר כך) היא באה להודות להורים ולהודיע שהם מתכננים להפליג לארצות הברית כפי שהוויזה מאפשרת. היא נתנה לי את האולר שקנתה במהלך ההפלגה על הסנט לואיס. האולר נשאר אצלי הודות לאמא. אני יודע שלפני הבריחה שלנו, אמא שמה מסמכים וחפצים אישיים שונים אצל שכן. היא כנראה צירפה את האולר לדברים מתוך הבנה של הערך הסימבולי ואני ראיתי אותו שוב רק אחרי ששוחררנו על ידי הצבא הבריטי ב-1944".
גוסטב שרדר הוכר בשנת 1993 כחסיד אומות העולם.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות מוריס ואודט קרייטמן, בלגיה
