אסתר ומקס ברומברג, זוג צעיר מוורשה, נשלחו לאחר פרוץ המלחמה עם לילה ילדתם לגטו ורשה. לפני המלחמה היה מקס בלשן שעסק בתרגום, ואסתר – מזכירה. בגטו החלו השניים לעבוד כספרים. עם ההחמרה בתנאי המחייה החליט מקס לנסות להבריח את רעייתו ואת בתו אל מחוץ לגטו.
ההורים עטפו את לילה בשכבה עבה של שמיכות ובדים, ושיחדו פולני שעמד בצד הארי מחוץ לגטו ותפס את ילדתם שנזרקה דרך החלון. אסתר יצאה מהגטו דרך השער בעזרת תעודות מזויפות, לקחה את בתה וברחה עמה אל הכפרים. בין מעט החפצים שלקחה עמה היו פודרייה שקיבלה ממקס לרגל אירוסיהם ומברשת שיער שנתן מקס ללילה כדי שתוכל לטפח את שיערה.
האם והבת חיו עד סוף המלחמה בזהות בדויה. אסתר שילמה עבור מקומות מסתור שונים בתכשיטים, וכשהתאפשר עבדה כספרית כדי להתפרנס. מקס הצליח לשמור על קשר מכתבים עם רעייתו במשך זמן מה ולספר על המצב המידרדר בגטו. במכתבו האחרון כתב:
"דבר אחד שאני מבקש - תישארו בחיים. אולי נתראה מתישהו. אולי, אך יש לי ספק גדול. אל תבכי קטנטונת שלי, אני מנשק אותך אלף פעמים. אם יש לך קצת זמן במשך היום, תושיבי את לילקה על הברכיים ותספרי לה שאביה אהב אותה יותר מאשר את החיים".
מקס נספה. אסתר ולילה שרדו. הפודרייה ומברשת השיער נותרו כמזכרות אחרונות מהאב ומהבעל האוהב שכתב במכתבו האחרון "הלוואי שנראה זה את זו עוד פעם אחת... אחר כך כבר אוכל למות. לא אצטער על החיים", אך לא זכה לכך.
אוסף החפצים , מוזיאון יד ושם
תרומת לילה וין (ברומברג), גבעת שמואל
