משפחת הבר - האב אברהם-ברונו, האם אסתר-ארנסטינה והבנות ברוריה (נ' 1927) והדסה (נ' 1930) - עברו מרדאוץ (Rădăuţi) לבלץ זמן קצר אחרי לידתה של הדסה. בבלץ היה האב פקיד באחד ממחסני העץ באזור ובשעות אחר הצהריים והערב עסק בהוראת עברית וגרמנית, והאם נתנה שיעורים פרטיים, בעיקר בצרפתית. הבנות למדו בבית הספר העברי בעיר.
ב-9 ביולי 1941 נכבשה בלץ מידי הסובייטים על ידי הצבא הגרמני והרומני ומיד החלה מסכת התעללות ורצח. בסוף יולי עזבו היחידות הגרמניות ואנשי הגסטאפו את העיר והותירוה בידי הרומנים.
בסוף ספטמבר 1941 גורשו בני משפחת הבר יחד עם אחרוני יהודי בלץ והוצעדו לטרנסניסטריה במסע ייסורים שארך כשלושה שבועות. המשפחה שוכנה עם כ-20 משפחות בדובינה, באורווה בודדת ופרוצה לרוח בלב שדות, ללא שירותים. משם יצאו בני המשפחה יום יום לעבודות כפיה. המזון הדל, המכות וההשפלות והתפשטות מחלות הביאו למותם של רבים. בין הראשונים שנספו בדובינה היו בני הזוג הבר. אברהם נפטר בנובמבר 1941 ואסתר - בפברואר 1942. הם נקברו סמוך לאורווה.
בסוף 1943 מצאו נציגי "ועד העזרה" את ברוריה והדסה בדובינה והביאו אותן לבית היתומים בגטו בלטה. מפאת חוסר מקום בבית היתומים הוחזרו הבנות לדובינה. בתחילת 1944 הובאו שוב לבית היתומים בבלטה ומשם חזרו ב-6 במרס 1944 לרומניה עם "טרנספורט היתומים".
בדצמבר 1944 עלו ברוריה והדסה על האניה טורוס שהביאה אותן לאיסטנבול ומשם לארץ ישראל. ככל הידוע, היתה זו אניית המעפילים האחרונה בתקופת המלחמה. ברוריה למדה בבית המדרש למורים בירושלים והיתה פעילה בהגנה. היא לקתה בדלקת פרקים ובאפריל 1948 נשלחה לאשפוז בבית החולים הדסה בהר הצופים. השיירה הותקפה וברוריה נהרגה.
לימים נישאה הדסה לשמואל ראם והקימה משפחה.
