בני משפחת בטיש, האב איוסיף-פפו, האם אפתיכיאה והילדים ארטמיס (נ' 1928) וסולומון-מקיס (נ' 1934), התגוררו בינינה שביוון.
באביב 1941 כבשו הגרמנים את יוון. השטח בו היתה ינינה נמסר לאיטליה. לאחר כניסת הגרמנים לעיר בקיץ 1943 נאסרו האב והסב בידי אנשי אס-אס והוצאו להורג בסלוניקי.
ב-24 במרס 1944 הצטוו יהודי העיר להגיע למקום כינוס בעיר. באותו יום ירד שלג כבד. האם הכינה לכל ילד תיק עם בגדים חמים ומזון יבש והם יצאו למקום הכינוס. יהודי ינינה הוסעו במכוניות צבאיות לעיר לריסה, שם שהו במבנה ציבורי ללא מיטות ותנאים סניטריים וכמעט ללא מזון. לאחר למעלה משבוע שולחו לאושוויץ בקרונות בהם היו רק מיכל לשתיה ומיכל לצרכים. במהלך הנסיעה נספו רבים מהנוסעים. הרכבות עצרו רק כדי לרוקן את דליי השפכים, למלא מים ולהעביר את המתים לקרון הגוויות.
ב-11 באפריל 1944 לפנות ערב הגיעו הרכבות לאושוויץ ונוסעיהן נשלחו לסלקציה. גברים ונשים צעירות נשלחו לעבודה והשאר הוכנסו לטנדרים פתוחים. עקב הקור נתנה האם לארטמיס מעיל פרווה ששיווה לה ארשת מבוגרת יותר. האם חיבקה את שני הילדים וכיוונה אותם אל הטור של הנשים והילדים שהיו בדרכם לטנדרים. גרמני הכה במקלו על כתפה של ארטמיס והורה לה להיכנס לטור הנשים הצעירות. ארטמיס נופפה לשלום לאמה ולאחיה. יותר לא ראתה אותם.
הקבוצה אליה נשלחה ארטמיס הוצעדה לבירקנאו מלווה בגרמנים חמושים וכלבים. בבירקנאו אולצו הנשים להתפשט, שיערן נגזז, בזרועותיהן הוטבעו מספרים והן נשלחו לעבודות פרך. לאחר מספר ימים נודע להן שכל בני משפחותיהן נלקחו לתאי גז ונרצחו. ארטמיס פונתה בצעדת המוות בינואר 1945 לגרמניה ושם שוחררה. ב-1946 עלתה ארטמיס לארץ ישראל.
