משפחת זלקינד - האב חיים, האם אטל לבית קצב והבנים אהרון (נ' 1934) ואליעזר (נ' 1936) - חיו בווילנה. המשפחה התפרנסה מחנות מכולת. חיים נהג בעגלה ושני סוסים, עבר בין האיכרים באזור וקנה את תוצרתם לחנותו.
ביוני 1941 פלשו הגרמנים לשטחי ברית המועצות. ב-24 ביוני נכבשה וילנה. עם כניסת הגרמנים נהרגה טויבה זלקינד, אמו של חיים, מהפצצה. באחת האקציות הראשונות, בסוף יולי 1941, נחטף חיים ונרצח בפונאר. ב-6 בספטמבר הובלו אטל ושני בניה, אהרון בן השבע ואליעזר בן החמש לגטו שהוקם בווילנה. הותר להם לקחת חפצים ככל שיכלו לשאת בידם. באקציות שהתקיימו עד סוף 1941 נרצחו רבים מקרוביהם.
בגטו נרשם אהרון כבנו של הדוד אברהם קאמנמאן שעבד במפעל ה.ק.פ. (H.K.P.), מפעל שעסק בתיקוני רכב צבאי והיה מחוץ לשטח הגטו. הדוד אברהם ואהרון שהו בגטו באופן חוקי, אך אטל ואליעזר נאלצו להסתתר בגטו כי היו שוהים לא חוקיים.
כשבוע לפני חיסול הגטו, בספטמבר 1943, הצליחו אטל ואליעזר לחבור אל אהרון ולהגיע למחנה העבודה שהקימו הגרמנים עבור פועלי ה.ק.פ.. אמה של אטל, מרה-לאה, נתפסה כשניסתה לצאת מהגטו, הוחזרה לגטו ונורתה שם למוות.
במרס 1944 התקיימה במחנה ה.ק.פ. אקציה בה נרצחו כ-200 ילדים ובני נוער. אהרון ואליעזר ניצלו במחבוא. בתחילת יולי חוסל המחנה ובאקציה מתמשכת הובלו יהודי המחנה לפונאר ונרצחו שם. כמה עשרות שרדו במסתור בשטח המחנה וביניהם - אטל ושני בניה. חסרי כל הסתובבו השלושה בין האיכרים בכפר קרוב לווילנה עד הגעת הצבא האדום.
אחרי השחרור התפרנסה האם ממסחר ואהרון ואחיו למדו בבית ספר יהודי. בקיץ 1946 עברו בני המשפחה ללודז' עם מעט מקרוביהם ששרדו. אהרון ואליעזר חיו בבית ילדים של "הקואורדינציה" ולמדו בבית ספר עברי.
ב-1950 עלתה המשפחה לישראל.
