יצחק יונש, אשתו אילונה-לאה (לבית זליקוביץ) וילדיהם רוזליה (נ' 1929), מיקלוש (נ' 1937), פרדי (נ' 1939) ובוז'קה (נ' 1941) התגוררו בישוב חקלאי קטן ליד העיירה סקואן בצפון טרנסילבניה שברומניה.
בקיץ 1940 נמסר האזור להונגריה ואדמות משפחת יונש הולאמו. במרס 1944 נכבש האזור על ידי גרמניה הנאצית אך את מדיניות הגירוש הוציאו לפועל הרשויות ההונגריות. באפריל 1944 קיבלו בני המשפחה הוראה מז'נדרם הונגרי לעזוב תוך שעות את ביתם. נאמר להם להשאיר את דברי הערך מאחור ולקחת מעט בגדים וארבעה ככרות לחם. האב אפה חמישה ככרות וקבל מכות על ככר הלחם הנוספת שאפה. המשפחה הועברה לסקואן ושוכנה בבנין בית ספר נעול עם יהודים מהעיירה ומיישובי הסביבה. למחרת בבוקר הגיעו ז'נדרמים עם עגלות וסוסים ולקחו את היהודים לתחנת הרכבת. חלק מהמקומיים שצפו בגירוש מחאו כפיים ושמחו אך חלקם בכו והיו שניסו לזרוק למגורשים מזון וחבילות. יצחק ביקש מחבריו הנוצרים שלא ישליכו אליו חבילות כי חשש שיוכה שוב בידי הז'נדרמים. המגורשים הועברו ברכבת לגטו סילג'שומיו (שימלול סילבני).
בני משפחת יונש וקרובים נוספים שוכנו בצריף רעוע. באחד הימים נתפס יצחק מתפלל. כעונש נלקח על ידי אחד הז'נדרמים ונקשר לעץ כשהוא עטוף בטליתו. כשאיבד את ההכרה שפכו עליו מים וכשהתאושש קשרו אותו שוב, וחוזר חלילה. לבסוף שוחרר לצריף.
בסוף מאי או בתחילת יוני 1944 הועברו בני המשפחה לתחנת הרכבת ושולחו בקרונות בקר לאושוויץ.
במהלך הסלקציה הופרדה רוזליה מאביה ונשארה עם אמה ואחיה הקטנים. האם היתה בחודש התשיעי להריונה. היא ביקשה מרוזליה לקחת את אחיה הקטן ולומר שזהו בנה. רוזליה צעדה ואחיה הקטן בידיה. גרמני עצר אותה ושאל: "של מי הילד?" "שלי", ענתה רוזליה. "את בעצמך ילדה", אמר הגרמני, "תורידי אותו". היא קיבלה מכות ונפלה לעיני אמה. יותר לא ראתה את אמה, שני אחיה ואחותה. לרגע ראתה את אביה עובר מולה במחנה לבוש במדי הפסים. היא רצה לעברו וניסתה לדבר איתו, אך הוכתה ויותר לא ראתה אותו.
רוזליה הועברה למחנה עבודת כפייה בגרמניה, שם שוחררה. ב-1965 עלתה לישראל.
תצלום אמה ושני אחיה נמצא באלבום אושוויץ.
