שבעת האחים והאחיות לבית דרימר, שרה (נ' 1894), שטול (נ' 1896), יהודה-אריה (נ' 1898), יחיאל (נ' 1901), ישעיהו (נ' 1906), פנחס (נ' 1909) ומשה (נ' 1913), עסקו לפרנסתם בחקלאות ובמסחר. מרביתם הקימו משפחות והמשיכו להתגורר בקרבת הוריהם בכפר ברסנה ובסיגט הסמוכה. הוריהם, רחל ויצחק דרימר, נפטרו עוד לפני המלחמה. האח הצעיר משה נפטר ב-1940.
במהלך החודשים מאי ויוני 1944 נשלחו רוב בני המשפחה לאושוויץ מהגטאות בצפון טרנסילווניה, סיגט ו-וישאו דה סוס (Vişeu de Sus). רובם נרצחו. מכחמישים בני משפחה שרדו פנחס דרימר, אשתו פייגה, בנו אמיל ואחיינו רחמיל.
שרה, בעלה יעקב פורקש, שהיה בעל חנות מכולת, ושישה משבעת ילדיהם נרצחו באושוויץ. ידועים שמותיהם של שניים מילדיהם שנרצחו: לאה ובעריל. היחיד ששרד הוא בנם, רחמיל פורקש, שחזר לסיגט בתום המלחמה. הוא היה רב ושוחט במקום עד מותו ב-1998.
שטול, בעלה ישראל ברנה, שהיה בעל חנות, וילדיהם נרצחו באושוויץ. ידוע שמו של אחד הילדים: הרש.
יהודה-אריה דרימר, שהיה פועל, רעייתו שושנה וילדיהם נרצחו באושוויץ.
יחיאל דרימר, שהיה בעל חנות, רעייתו רחל וילדיהם נרצחו באושוויץ.
ישעיהו דרימר, שהיה סוחר בסיגט לפני המלחמה, נרצח באושוויץ וכך גם רעייתו שושנה וילדיהם.
פנחס דרימר עזב את ברסנה לאחר מות אמו ב-1926, התגייס לצבא הרומני ובתום שרותו הצבאי עבר לעיר גלטי (Galați) שברומניה, שם נישא לפייגה-פני לבית קמישוב. ב-1937 נולד בנם אמיל. ב-1940 עברו פנחס, פייגה ובנם לבסרביה לשהות יחד עם בני משפחתה של פייגה. ב-1941 גורשו כולם לטרנסניסטריה. ב-1942 הצליחו פנחס, פייגה ואמיל להימלט לברית המועצות, שהו באוזבקיסטן ולבסוף הועברו צפונה לכיוון סיביר. במהלך נדודיהם נולד לפנחס ופייגה בן שנפטר בגיל 11 חודשים. ב-1945 נולדה בתם אילונה. ב-1947 חזרו פנחס ובנו אמיל לסיגט. ב-1952 התאחדו עם האם והבת אילונה בסיגט, וב-1964 עלתה משפחת דרימר לישראל.
ביתם של יצחק ורחל דרימר בברסנה פורק ב-1999, הועבר ל"מוזיאון הכפר בסיגט" ונקרא "הבית של רבי דרימר" (Casa Rabi Drimer).
