בני משפחת חנוך, האב שרגא-פייבל, האם פרידה ושלושת ילדיהם, מרים (נ' 1924), אורי (נ' 1928) ודניאל-דני (נ' 1933), התגוררו בקובנה שבליטא.
ב-24 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את קובנה. באוגוסט 1941 עברה משפחת חנוך לגטו שהוקם במקום. אורי, שהיה בן 13, החל לעבוד כשליח במשרד העבודה הגרמני. הוא גויס למחתרת ותוך סיכון חיים גנב תעודות עבודה שאפשרו לרבים לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. בזמן אקציות הילדים הסתיר אורי את אחיו דניאל בן ה-9 במחבוא, ולמרות מכות רצח שספג, לא הסגירו וכך ניצלו חייו של דניאל.
ב-8 ביולי 1944, לנוכח התקרבות הצבא האדום לליטא, החלו הגרמנים לפנות את הגטו. המעטים שנותרו בו אחרי האקציות הועברו ברכבות משא לגרמניה. בדרך הורדו הנשים והילדים במחנה שטוטהוף. זו הייתה הפעם האחרונה ששרגא, אורי ודניאל ראו את פרידה ומרים. הגברים הוסעו למחנה העבודה קאופרינג לנדסברג בדכאו. לאחר מספר ימים נשלחו לאושוויץ 131 ילדים מבין אלה שהגיעו מקובנה וביניהם דניאל חנוך.
כתוצאה מעבודת הפרך, הרעב והמכות, הדרדר מצבו של שרגא ובאוקטובר 1944 נשלח לאושוויץ, שם נרצח. אורי נותר לבדו בקאופרינג. כדי להשביע את רעבונו הרבה באכילת מלח ושתיית מים. הוא התנפח, נחלש ואיבד את הרצון לחיות. במסדר צעד קדימה, תוך ידיעה שזה סופו. עוזריו היהודים של מפקד המחנה שהכירו אותו מהגטו, השתדלו בשבילו והמפקד פקד להוציאו מהמסדר ונתן לו עבודה - לנקות את המשרד. באפריל 1945 הוצאו הנותרים מקאופרינג ושולחו ברכבת לדכאו. הרכבת הופצצה, אורי הצליח לקפוץ ממנה ותחת מטר יריות ברח ליער והסתתר עד לבואו של הצבא האמריקאי.
דני הגיע עם קבוצת הילדים לאושוויץ בירקנאו ועבד בגרירת העגלות שאספו את בגדי הקרבנות מהרמפה למחסנים. מבירקנאו שולחו שרידי קבוצת ה-131 למאוטהאוזן. דניאל שוחרר במחנה גונסקירכן.
כשלושה חודשים לאחר ששוחרר התברר לאורי כי אחיו דני שרד. שני האחים התאחדו באיטליה וב-1946 עלו לארץ בעלייה בלתי לגאלית באנייה "יאשיהו ווג'ווד".
