סמואל הורביץ (נ' 1907) היה נשוי לגרמניה קתולית, מריה לבית סאמן. ב-1938 נולד בנם ארווין-פול. המשפחה התגוררה באמסטרדם. בנובמבר 1940, כמה חודשים לאחר הכיבוש הגרמני של הולנד, פוטר סמואל ממשרתו בבנק והחל לעבוד ב"יודסה ראט" (היודנראט הארצי של יהודי הולנד) במחלקת ההגירה ובמחלקה הכלכלית. ביוני 1942 החלו השילוחים של יהודי הולנד לאושוויץ. סמואל היה פעיל מחתרת ודאג להסתרת יהודים במקומות מחבוא. בין היתר, סייע בהסתרת אחיינו מאיר-מקס הורביץ.
ב-28 בדצמבר 1943 נאסר סמואל והוחזק בתא מעצר.
ב-24 במרס 1944 הועבר סמואל למחנה המעבר וסטרבורק ושהה שם בצריף מס' 67, צריף העונשין. ב-5 באפריל שולח לאושוויץ, עבר את הסלקציה, קיבל את המספר 179919 והפך לאסיר במחנה. הרישום האחרון לגביו במסמכי המחנה הוא מ-6 באוקטובר 1944 ממחנה הגברים Männerlager)).
ב-18 בינואר 1945 פונה סמואל יחד עם אסירי מחנות אושוויץ בצעדת המוות. האסירים קיבלו חתיכת לחם, קופסת שימורים אחת לכל ארבעה צועדים ושמיכה ונאלצו ללכת עשרות קילומטרים בקור הנורא כשהם לבושי סחבות ומבוססים בשלג הכבד בקבקבי העץ שלהם. הצועדים סבלו מאפיסת כוחות ומדיזנטריה ואכלו חופנים של שלג כדי להרגיע את הרעב. אסיר שתש כוחו והשתהה מעט, נורה מיד בידי אנשי האס-אס. ב-22 בינואר התקרבו האסירים ליער, סמוך ליישובים מליני וריבניק. עם כניסתם של האסירים ליער החלו השומרים לצעוק כי פרטיזנים תוקפים את השיירה והחלו בירי לעבר האסירים. השטח התמלא בהרוגים ובפצועים. 43 מהגוויות הובאו בעגלות בידי תושבים מקומיים לבית הקברות בקשיאוז'ניצה. בין ההרוגים היה סמואל הורביץ.
אשתו של סמואל, מריה, ובנו, ארווין-פול, שרדו.
מאיר-מקס, אחיינו של סמואל אשר סמואל סייע בהסתרתו, שהה בזמן המלחמה אצל משפחת פאולוסמה (Paulusma) הקתולית בדרום מזרח הולנד. לימים הוענק לבני המשפחה התואר "חסידי אומות העולם". הוא שרד אך הוריו נרצחו. ב-1948 עלה מאיר לישראל.
