1944 היתה השנה בה סופה של גרמניה הנאצית כבר נראה באופק. הצבא הגרמני נחל תבוסה אחר תבוסה ונהדף לגרמניה. למרות זאת המשיכה מכונת ההשמדה הנאצית לפעול במלוא עוזה. היתה זו השנה בה נשלחו היהודים האחרונים מיוון, איטליה, צרפת, הולנד, סלובקיה וגרמניה. השנה בה שולחו יהודי הונגריה לאושוויץ והגטאות האחרונים בלודז' ובקובנה חוסלו. באותה שנה עצמה כבר שוחררו מינסק ווילנה במזרח, פריז ורומא במערב.
"תישארו ביחד", אמרה אמי… רצינו להישאר יחד, כמו כולם. אחדות המשפחה היא מעיקרי המסורת שלנו, והאויב ידע זאת היטב. ועכשיו השתמש בידע הזה, והפיץ בגטו את השמועה שהאוכלוסייה היהודית תועבר למחנה עבודה בהונגריה שבו – וזה היה הדבר החשוב – המשפחות יישארו ביחד. ואנחנו האמנו. כך קרה שכוחו של הקשר המשפחתי, שתרם לשרידות עמנו במרוצת הדורות, נעשה לכלי בידי התליין..."
אלי ויזל, כל הנחלים זורמים אל הים
בתערוכה שלפניכם תוכלו למצוא מבחר סיפורים על גורלן של משפחות יהודיות ב-1944, במציאות חיים אכזרית של רדיפה מתמשכת שבה עושה המשפחה היהודית מאמץ עליון לשרוד ולגונן על בניה.
