סיפורה של קהילת בלץ
קהילה יהודית ברומניה (כיום מולדובה)

טרנסניסטריה נכבשה בידי הגרמנים והרומנים בקיץ 1941. לפני המלחמה היו באזור כ-300,000 יהודים. עשרות אלפים מהם נרצחו בידי איינזצגרופה D בפיקודו של אוטו אולנדורף ובידי צבאות גרמניה ורומניה. אחרי כיבושה היתה טרנסניסטריה מקום ריכוז ליהודי בסרביה ובוקובינה אליו גורשו היהודים בפקודת יון אנטונסקו. הגירושים החלו ב-15 בספטמבר 1941 ונמשכו בהפסקות עד סתיו 1942. שרידי מעשי הרצח בבסרביה וצפון בוקובינה גורשו ברובם לטרנסניסטריה ורוכזו בגטאות ובמחנות בצפון טרנסניסטריה ובמרכזה. על היהודים המגורשים נאסר חופש התנועה ובחירת מקום המגורים וחלה עליהם חובת עבודת כפיה.

הגענו לאובודובקה [Obodovka] ... במקום פגשנו את הלויס זניה ואשתו, ואנשים רבים מרחוב קישינייבסקי, אשתו של עורך הדין ליפשיץ, מרדכי פוד, יאשה צירולניק, שמעון גלנטר, ואחרים... "כיבדו" אותנו והכניסו אותנו לאורווה במקום הבהמות, היכן שסבלנו מהקור הנורא... לגיהינום הזה הגיעו אומללים וחסרי כל גם מג'ורג'יו ברומניה, ביניהם בורי פלדמן ומשפחתו, ליובה ואחותה.... רבים מדרי האורווה מתו... החיים בטרנסניסטריה נחשבו חיי גיהינום של ייסורים וצרות.

גולדיאק וולף, ספר בלצי, ע' 605.

על יום כיפור במחנה סקזינץ (Scazinets) בטרנסניסטריה מספרת בזיכרונותיה בלה (מיימס) רט, ילידת בלץ:

בכל המחנה הזה שרר שקט של בית קברות ואויר דחוס ... בבנין נמצאו אנשים מעוותים... חלקם ערומים לגמרי, חלקם מכוסים סמרטוטים ... נכנסנו לאולם ארוך ונקי שגם בו הורגש ריח של מוות ... בעומק האולם עמד ארון קודש מארבע קרשים ... גם אנחנו התיישבנו בין המתפללים... נשים גברים וילדים גדולים, חלקם נפוחים לבלי הכר, כמעט גוססים ... כולם רעדו מקור וחולי ... אחת הנשים איחלה לכולם חתימה טובה והודיעה כי כולם צמים היום. פתאום הופיעה דמות גבר גבוהה ויבשה, עם פנים של שלד אדם. זה היה שליח הציבור (הרבי). הוא ניגש לאותו ארון הקודש המאולתר והתחיל להתפלל תוך בכי ואנחות קשות. כל הקהל הנאסף שם התפלל ובכה איתו.

בלה (מיימיס) רט, ספר בלצי, ע' 609-610.

המגורשים התארגנו בכוחות עצמם וניסו לארגן עזרה הדדית ולדאוג לקיום. האמצעים היו דלים והסיוע של ועד העזרה בבוקרשט עוכב. בראשית ינואר 1943 ביקרה בטרנסניסטריה משלחת ראשונה בראשות פרד שרגא. המשלחת חיברה דוח על מצבם הקשה של היהודים בטרנסניסטריה ואף שלחה אותו למוסדות יהודים בארצות הברית כדי להשיג עזרה.

בדובינה הכניסו יהודים לאורווה גדולה שדלתותיה וחלונותיה שבורים ופרוצים. דחסו 400 אנשים למקום משכנן של הבהמות. בחלוף הזמן נותרו רק 40 אנשים. יום יום מתו כמו זבובים, ממחלות, רעב וקור. חיילים רומנים לא הרשו לצאת לחפש מזון.

חנה לוקטשר וורשבשקיה, ספר בלצי, ע' 607.

לקראת סוף 1943 החלה להגיע עזרה מהג'וינט, מוועד ההצלה בקושטא, מן הקונגרס היהודי העולמי ומ"אוזה". באפריל 1943 הסכים אנטונסקו להחזיר לרומניה 5,000 יתומים ויהודים אחרים שגורשו "בטעות", אך החזרה לא יצאה לפועל. במרס 1944 החל שחרור טרנסניסטריה בידי הצבא האדום וכ-2,500 יהודים הורשו לחזור מטרנסניסטריה לרומניה.

בשנים 1945-1946 הותר לרבים מן הניצולים לחזור לרומניה.