אסירי ציון מבלץ, רומניה
לאחר המלחמה נותרו ברומניה מאות אלפי יהודים שהציונות תססה בקרבם. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל והעובדה שאנה פאוקר, שרת החוץ של רומניה, היתה יהודיה, עודדו אותם לפעילות ציונית גם כאשר השלטון ברומניה כבר היה בידי הקומוניסטים. בתחילת שנות ה-50, בעקבות איתותים שהגיעו ממוסקבה, החלה ברומניה רדיפה של הציונות והציונים. מאות מנהיגים ופעילים ציונים נשפטו ונידונו לעונשי מאסר. היה זה חלק משורת משפטי ראווה נגד יהודים שהתקיימו באותה תקופה בגוש הקומוניסטי. מרבית אסירי ציון שלא מתו בבתי הכלא ברומניה שוחררו כעבור כמה שנים והגיעו לישראל.
בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 נדחו בקשות רבות של יהודים בברית המועצות להגר לישראל ורבים המתינו במשך שנים רבות לאישורי העלייה. מסורבי עלייה שפעלו באופן הפגנתי נגד העיכובים נעצרו ונכלאו או הוגלו לאזורים נידחים בתוך ברית המועצות. מדינות רבות הפעילו לחץ על השלטונות בברית המועצות לשחררם ומאבקם זכה לפרסום בעיתונות המערבית. אנשי רוח, פוליטיקאים, אמנים ואישי ציבור נרתמו למאבק על יציאת יהודים מברית המועצות. אחרוני אסירי ציון יצאו מברית המועצות החל מ-1986 בעקבות מדיניות ה"גלסנוסט" (התעוררות) של מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב.
"אסירי ציון" הוא הכינוי שניתן ליהודים שנאסרו עקב פעילותם הציונית ולמסורבי העלייה שנכלאו.
ד"ר ישעיהו תומרקין
ישעיהו תומרקין נולד ב-1891 בוויטבסק שבליטא והיה עורך-דין במקצועו. ב-1919 הגיע מקישינב למרקולשטי שהיתה התיישבות יהודית חקלאית בבסרביה, הקים בה גימנסיה עברית ועמד בראשה. ב-1924 עבר תומרקין לבלץ כדי לנהל את הגימנסיה העברית במקום. בשתי הגימנסיות היה דמות נערצת על ידי תלמידיו והוריהם. תומרקין היה פעיל ציוני בולט, ממייסדי "מכבי" בבסרביה ומראשיה.
ב-1940, עם סיפוח בסרביה לברית המועצות, עזב תומרקין את בלץ ועבר לבוקרשט, שם עסק בעריכת דין והיה יו"ר "מכבי" רומניה.
לאחר שכוננו קשרים דיפלומטיים בין רומניה למדינת ישראל היה תומרקין היועץ המשפטי של הצירות הישראלית בבוקרשט. באפריל 1954 נידון יחד עם עוד 40 מנהיגים ציוניים למאסר על פעילותו הציונית ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. תומרקין ישב שנתיים בכלא צבאי רומני וב-1957 עלה לארץ יחד עם רעייתו אסתר. למרות גילו והסבל שעבר עליו בכלא הצליח תומרקין לשקם את חייו בישראל. ב-1960 הוסמך לעריכת דין בישראל ועסק במקצועו במשרד המשפטים ובסוכנות.
ישעיהו תומרקין נפטר בתל אביב ב-1973.
לזר לוברסקי
לזר לוברסקי נולד בבלץ ב-1926 למשה ושפרה לבית שוורצמן, ולאחותו הגדולה רחל. לזר היה תלמיד הגימנסיה העברית וחניך תנועת הנוער גורדוניה בבלץ.
לאחר פלישת הגרמנים והרומנים לשטחי ברית המועצות ברחו ארבעת בני משפחת לוברסקי מבלץ מזרחה. יחד איתם ברחו בני משפחה נוספים: הדודים אליק וסוניה לוברסקי עם בנותיהם, רבקה ואטה, אמו של אליק נחה ואמה של סוניה, שבע זיבנברג. משה ובני משפחתו המשיכו מזרחה והגיעו לקזחסטן. האחרים התעכבו אצל מכרים באחד הכפרים באזור בלץ, נפלו בידי הכובשים ולבסוף שהובלו לגטו ברשד בטרנסניסטריה. בברשד חלתה סוניה בשנית (סקרלטינה) והובלה לצריף הבידוד. בעת שהיתה בצריף גורשו בני משפחתה מברשד ונרצחו. סוניה שרדה.
ב-1943 התגייס לזר לוברסקי לצבא האדום. הוא הוכשר כקשר רדיו במטוסים ולחם בחזית. הוריו ואחותו שרדו. ב-1948 השתחרר מהשרות הצבאי ולמד הנדסת תקשורת באוניברסיטה באודסה. הוא התגורר באורל ועבר לרוסטוב, שם נישא לגלינה לבית יעקב. לזוג נולדו שתי בנות.
ב-1970 הגיש לזר לוברסקי בקשה לקבל היתר עליה לישראל. השלטונות סרבו להיענות לבקשתו וזמן קצר אחר כך החל לוברסקי בפעולות מחאה יחד עם "סרובניקים" אחרים. ב-1972 הועמד לדין ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר. רבים פעלו למען שחרורו וביניהם אד קוץ', לימים ראש עיריית ניו-יורק.
ב-1976 הגיע היתר העלייה המיוחל ולוברסקי עלה עם בני משפחתו לישראל והתיישב בתל אביב. לאחר לימוד עברית השתלב בעבודה במשרד התקשורת. לאחר שיצא לגמלאות החל לוברסקי לכתוב ביידיש וברוסית מאמרים על דמויות יהודיות ביצירותיהם של סופרים לא יהודיים. מאמרים פרי עטו מתפרסמים בכתבי עת ועיתונים ביידיש וברוסית בארץ ובעולם.