סיפורה של קהילת בלץ
קהילה יהודית ברומניה (כיום מולדובה)

ערב מלחמת העולם השניה עברו רבים מבני בלץ ללימודים במערב אירופה. הם לחמו במחתרת נגד הכובש הגרמני. רבים מהם נתפסו ונרצחו.

עליה זסלבסקי, איש בית"ר, למד חרטות בבית החרושת של רוזנטולר בבלץ כדי לעבוד במקצוע בארץ ישראל. הוא היה מצטיין בשירי עברית ויידיש כאחד. "בכנסים, בוועידות ובמפגשים של קני בית"ר היה עליה ה'לידר'. תוך אימפרוביזציה היה מארגן מקהלה סביבו, מנצח עליה ומתחרה בכל קבוצה אחרת... כאילו משהו מנפש החסידים התגלגלה לקרבו... בייחוד הצטיין עליה בליל שמחת תורה, כאשר קן בית"ר היה כובש ממש את ההקפות בבית הכנסת 'שערי ציון'." עליה עלה ארצה ועם פרוץ המלחמה התגייס לצבא הבריטי. הוא לחם ביוון, נפל בשבי הגרמני ולאחר ארבע שנים שוחרר ושב לארץ ישראל.

מנחם (מוניה) בורדמן למד בגימנסיה בבלץ והיה מדריך בקן בית"ר בעיר וחבר באצ"ל. ב-1939 עלה כמעפיל לארץ ישראל. עם פלישת הגרמנים לבלקן התגייס לצבא הבריטי. הוא השתתף בקרבות בצפון אפריקה ונפל בשבי הגרמני ביוון. בתום המלחמה, לאחר ארבע שנים, שוחרר והחליט להינשא למתנדבת יהודיה שטיפלה בו בבית חולים בלונדון, בתנאי שתעלה עמו לארץ ישראל. הוא הגיע לרמת השרון וקיים משק חקלאי ופעילות ציבורית ענפה.

מישה פוקס עלה מבלץ לארץ ישראל ועם פרוץ המלחמה ניהל משק בכפר ברוך. "השדות הרחבים והפוריים הביאו אותנו להפליג בזכרונות העבר ובשדות דומים של חבל הארץ בה נולדנו. ככל שהתקרבנו לכפר ברוך הזכירו לנו השדות יותר ויותר את נוף ילדותנו, כשהמרחבים הנעימו לנו בירוק, צהוב וחום שבחמניות בפריחתן. שורות שורות ישרות כסרגל של גידולי שדה, דומות להפליא לאותה החקלאות בנכר, שסיפקה הגרעינים לתעשיית השמן המפותחת של עיר מולדתי." בספטמבר 1944 הצטרף מישה לחטיבה היהודית הלוחמת, "הבריגדה", ובאביב 1945 לחם בקו הראשון, על הנהר סניו שבצפון איטליה.

בתום המלחמה ניהל מישה הכשרה לניצולי שואה בטרוויזיו (Tarvisio ) שבאיטליה. "בחיפוי המדים ובעזרת פנקס חופשות חתום על בלנקו (היה עלי למלא רק תאריכים ויעדי נסיעה) התאפשר לי להיות נייד ולנוע על פני אירופה... המשכתי בחיפוש אחרי יהודים ואחרי מידע על בסרביה ובפרט על בלץ".

אריה (ליוניה) שכטר, יליד בלץ וחבר קן "השומר הצעיר", עלה לארץ-ישראל בשנת 1939 ובמלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי. בספטמבר 1944 נשלח לחזית איטליה בשורות "הבריגדה". "ליוניה, השולט באיטלקית, היה למדריך קבוע לחברים אין ספור במוזיאון של הוואתיקאן, בקאפיטוליום, בגלריה בורגזה, באופרה, ובכל מקום שריח תרבות ואמנות נודף ממנו. בקיאותו בהיסטוריה היתה לו לעזר רב בהסברת מוצגים ורעיונות. וכך קרה שבחברת חיילים בעלי יחסים יבשים, לבבות מאובנים, מרירות מצטברת והולכת – האציל ליוניה מסגולותיו ותכונותיו על החברה ובא על שכרו בשפע של כבוד, אהבה ואהדה."

ב-31 במרס 1945 נהרג ליוניה בהיתקלות עם גרמנים במהלך סיור קרבי בשטח האויב. כתב חברו: "בלא כל ידיעות מאמו, רצון אמונתו ניבא לו שהיא חיה ותזדקק לעזרתו ביום מן הימים. [...] רק לאחר מותו הגיע הד מ"העולם ההוא", מאמו, השואלת לשלומו. ומה בפינו? מה נאמר, וכיצד ננחם אם שכולה?" במכתבו האחרון כתב אריה: "עברתי את גיהינום דנטה. הייתי קרוב להיות בגן עדן, אולם [...] נשארתי בחיים. דרכי מסוכנת, אולם חובתנו תובעת שנמשיך בדרך זאת".

חיים גור (גורוכובסקי) היה חבר בית"ר בבלץ. עם פרוץ המלחמה נהרג אביו. חיים גויס והוסע לברית המועצות בלא שיותר לו להיפרד מאמו, שנרצחה מאוחר יותר. בסוף 1942 נפצע חיים בקרבות סטלינגרד ואושפז בבית חולים. בסוף 1943 הוצב ביחידה של חובשים ושרת בחזית עד תום המלחמה. בקרב על ברלין איבד את עינו השמאלית, אך המשיך להילחם והשתתף בקרב על האלבה. חיים נישא לגניה, אותה הכיר בעת שהותו במרכז אסיה, והשניים עלו לישראל.

יעקב (יאניה) אורן (פיכמן) ברח עם הסובייטים הנסוגים והגיע לקווקז. הוא גויס ולחם כחובש. עם הנסיגה הגרמנית מסטלינגרד הוטל על פלוגתו לפרק שדות מוקשים ולסייע בבניית גשרים בחזית. בשנת 1944 הגיע יעקב לבלץ: "אני מגיע העירה בטרמפים. קטע עיר שהיה בנוי בצפיפות ומאוכלס בעיקר יהודים נמחק מעל פני האדמה – נותרו פה ושם שרידים שרופים של קירות... הגימנסיה העברית שרופה אבל עומדת על תלה. הבית שבו גרנו הרוס. מעט היהודים שפגשתי התקבצו בכמה בתים במרכז העיר." אחת הניצולות סיפרה ליעקב שכל משפחתו נרצחה. "משהו נשבר בקרבי כאשר התאמתו חששותי לגבי גורלם של הורי ואחותי." יחידתו של יעקב נעה מערבה והמשיכה בבניית גשרים ופינוי מוקשים תחת אש. עם הניצחון, מספר יעקב, "חגגנו כיד המלך, אם כי ידענו שעבורנו המלחמה טרם נגמרה".

משה (מוסיא) קורא ניהל את קן בית"ר בבלץ. במלחמת העולם השניה שרת בצבא האדום. לאחר המלחמה פיקד על מסגרות נוער רוויזיוניסטי ברומניה. בפעילותו זו המשיך במחנות בקפריסין, שם נכלא כמעפיל. "הוא היה מזיגה של תרבות יידיש ועברית, ציונות לאומית עם יידישיזם הגובל בבונדאות. לא היה כמוהו בחוגי בית"ר או הרוויזיוניסטים אשר כה התמידו בקריאה ביידיש וכה אהבו שפה זו. [...] היה זה מקרה יוצא דופן ברחוב היהודי, עת האנטגוניזם בין העבראיסטים [הדוגלים בעברית] והיידישיסטים התנהל בכל התפוצה היהודית בחריפות יתרה".