"האגודה היהודית לאמנות" שנוסדה לאחר מלחמת העולם הראשונה פתחה קונסרבטוריון עממי יהודי – "המכון היהודי למוסיקה". י' מלכין, מורו-לשעבר של יאשה חפץ, ניהל את המכון. במשך 15 שנות קיומו של המכון השתלמו בו 500 תלמידים. תלמידי המכון השתתפו בתחרויות ארציות ובינלאומיות וזכו בפרסים. יהודים מהערים הגדולות בפולין הגיעו ללמוד במכון ואחדים מבוגרי המכון גם לימדו בו.
אגודות תרבות ובתי ספר הקימו מקהלות ותזמורות. בסמינריון העברי למורים, בסמינריון היידי למורים ול"קולטור ליגע" היו מקהלות. במקהלת החובבים של "וילביג" (ווילנער בילדונגס-געזעלשאפט) היו למעלה ממאה איש, בהם זמרים מקצועיים, והיא הופיעה בקונצרטים גם מחוץ וילנה. בין השנים 1926-1939 הופיעה המקהלה ב-50 קונצרטים. "אגודת ידידי התיאטרון", שהוקמה בווילנה בסוף שנות ה-20, תמכה בין השנים 1938-1939 בתזמורת סימפונית בווילנה, תזמורת שקיימה קונצרטים עם מקהלת "וילביג". גם בגימנסיה העברית הוקמה תזמורת.
בשנת 1932 הוקמה מקהלה ליד "אגודת ידידי הגימנסיה הריאלית" של הצב"ק (רשת החינוך הווילנאית ביידיש), מקהלה שהופיעה אף ברדיו הווילנאי שהוקם ב-1927. מדי פעם הופיעו זמרים, מקהלות ותזמורות יהודיות ברדיו, כגון תזמורת "מכבי", מקהלת "וילביג" ועוד.
וילנה הוציאה מקרבה זמרים וזמרות רבים, וכן נגנים ידועים. בסוף המאה ה-19 הופיע בה "ילד פלא" מוסיקלי, לייבלי נייסוויז'סקי, שכבר בגיל חמש ניגן על פסנתר, למד לקרוא תווים והתגלה כבעל שמיעה אבסולוטית. אביו, חזן מהעיירה רוז'ינוי, הביאו לווילנה כדי שיוכל ללמוד בבית הספר למוסיקה. לאחר מכן החל לתת שיעורים בפסנתר ובשנת 1922 עלה לארץ ישראל. בארץ שינה שמו לאריה אבילאה ולימים נהיה פרופסור למוסיקה. הכנר יאשה חפץ נולד בווילנה בשנת 1901. וילנה היתה גם עיר הולדתם של מוסיקאים מוכשרים אחרים שניגנו בכינור, פסנתר ו-ויולה.
סיפורי וילנה
להקת הכינור והמסרק
זֶרדל ושימעלה "המנצח"... היו שניהם סובבים ויחד מוציאים את לחם-חוּקם. זרדל ניגן בכינור נטול דופנו התחתון ושימעלה ליווה אותו במסרק עטוף בפיסת נייר-מלמלה. ונוסף על כך גם ניצח קצת בידו השמאלית. לכן דבק בו בווילנה הכינוי "המנצח". את המעות היו משליכים להם מן החלונות לא בזכות המוסיקה, אלא כדי להיפטר מהם.
הסטראדיוואריוס מרחוב הזגגים
בּוֹבּרוּשקָה היה יכול לחיות בווילנה חיי רוזנים. בשכר עבודתו בנגריה של בַּסטוֹמסקי היה יכול להרשות לעצמו אפילו להזמין מנת טחול שניה בבית המרזח של איצקה הג'ינג'י, אפילו להזמין את הבחורה שלו, זְלַטקֶה, לקולנוע "הליוס". אבל התעקשותו לבנות כינור בילבלה לגמרי את עשתונותיו וגזלה את שלוות חייו.
אל הקונצרטים של בוקרי יום ראשון באולם העירוני לא הלך – נשאלת אפוא השאלה: מנין בא לו הדבר, למה זה נטפל למשהו שאין לו אליו כל קשר?
ובכן, ראשית, כן היה לו אל זה קצת קשר. הרי היה שוליה בנגריה של בסטומסקי, ניסר שם נסרים לדלתות ולחלונות. היה לו אפוא מושג בעיבוד עץ. שנית, בנו של מעבידו, אַרקֶה, שילהב את דימיונו ועורר בו נטייה, אמנם לא למוסיקה אלא לתאטרון. ארקה נמנה עם להקה של בחורים ובחורות שנסעו על פני העיירות שבסביבה והציגו הצגות. הם אפילו הפקידו בידי בוברושקה תפקיד, אבל הוא נכשל בו וסולק מן הלהקה. ואולם הנטייה לאמנות נשארה בו, והוא הסב אותה לבניית כינור. להקציע יודע הוא, גם לנסר קרש; לעבוד במסור-יד אין מי שמיטיב כמוהו. מה נשאר? המיתרים. ומיתרים קונים מן המוכן...
לא חלף זמן רב ובעיר עברה הרינה שיש בה רועה-רוח חדש העוסק בבניית כינורות. פּוּנסקי סיפר זאת בתיאטרון היהודי ומשם הגיעה השמועה אל המסעדה של וֶלפקֶה שברחוב היהודים, אשר לצים מכל המקצועות, ובעיקר שחקני תיאטרון, נהגו לסעוד שם את הלב בחתיכת טחול צלוי או לביבה של קמח חיטה.
המורה יעקב גרשטיין מן הגימנסיה הריאלית, מנצחה של "מקהלת גרשטיין" המהוללת, ישב אצל ולפקה לעתים קרובות. כששמע את הסיפור על בוברושקה העלה לפני קהל מבלי-העולם שם את ההצעה לעזור לכל בעלי-השגיונות שבווילנה להקים להם איגוד, וגם שם מצא לו: "איגוד החולמים". וילנה, כך טען, שורצת טיפוסים, שכל רעיון שלהם עשוי אי-פעם לחולל מהפכה בעולם. יש איגוד עובדי המחט, קיים גם איגוד של רופאים; אפילו אומרי התהילים יש להם החברה שלהם – ולמה יפגרו אחריהם החולמים?
גדלקה שר בלילה
גדלקה היום "בכושר" ומתחשק לו להוסיף ולשיר. נדחק הוא אפוא לגומחת הכיור ומושך תפילה של יום-טוב. תחילה בשקט ואחר כך בעוז הולך וגדל. הוא מתגבר גם על השלשלות הקשות. והנה מידלל הוא פסוק אחר פסוק, מגלגל אותם בגרונו, עד שהוא נותן להם להתעופף חופשים על-פני חצר בית-הכנסת. הוא שוכח שלילה עכשיו, שהוא עלול להעיר את כל החצר. זמרתו משתלטת עליו.
ראשון זקף את ראשו אחד הקבצנים הישנים בפלוש של "קלויז הקברנים", והוא דוחק את שכנו-לרצפה: "גדלקה שר..."
שניהם אצים אל הדלת. אחריהם יוצאים יתר הדלפונים, שהתעוררו מן הזמרה. כולם עומדים בחצי עיגול מול הכיור ואינם מעיזים לומר מלה. יודעים הם שגדלקה עלול להפסיק לשמע הקל שברעשים. הברה נופלת בחצר: גדלקה מגיש קונצרט. אל החבורה מצטרפת זלדה הבלנית של המקווה. הסופר-סת"ם מוציא את הראש מאשנבו. מבית התה של חנה-ריבל נשפכים החוצה כל הקלפנים. אחרונה באה בריצה הינדֶה המבשלת מבית-המרזח של וֶלפקֶה, ועומדת, אוחזת בצווארה הארוך תרנגולת מרוטה למחצה, עומדת מוקסמת מאחורי כל האחרים. רוחלה נחבאה בין העמודים והקשיבה גם היא. להתקרב לא העזה, התביישה בדמעותיה. לא דמעות צער הן, חלילה, אלא דמעות שמחה – גדלקה שר. גדלקה שלה שר...
אברהם קרפינוביץ', סיפורי וילנה (מיידיש – אברהם יבין), 1995, עמ' 74; 121-117; 51-50. באדיבות הוצאת עם עובד
