אגודות עזרה הדדית בקהילה היהודית בווילנה בין שתי מלחמות העולם

האגודה ל"עזרה על ידי עבודה" שנוסדה בסוף המאה ה-19 בתרומתו של ד"ר בנימין פין הכשירה את עניי העיר לעבודה במקצועות הכפיים. היא ייסדה מפעל למיון פסולת נייר למיחזור, מכבסה מודרנית ובית מלאכה לתפירת לבנים בו נתפרו עשרות אלפי לבנים לצבא הרוסי. האגודה פתחה בתי ספר מקצועיים, בית מלאכה לנגרות ששמעו יצא למרחוק, בית מלאכה לסנדלרים וקורסים לבעלי מלאכה, ואף ייסדה מעונות יום ובית ספר לילדיהם של עובדים. פעולות האגודה התפרסמו בפולין הקונגרסאית וקהילת ורשה החליטה לייסד מוסד דומה. את פעילויות האגודה מימנו מוסד יק"א, מאות תורמים בני העיר וכן הכנסות המפעלים השונים של האגודה. המוסד פעל עד מלחמת העולם השניה.

ועד הסיוע "יעקאפא" סייע לנפגעי מלחמת העולם הראשונה בגמ"ח, בהלוואות ובהגירה; "ועד העזרה היהודי הווילנאי" סייע לסוחרים ולבעלי מלאכה בהלוואות קטנות ובייעוץ פיננסי; רשת אור"ט סייעה בקורסים מקצועיים בתחומי המלאכה והחקלאות, וכן בהלוואות; אגודת הנשים היהודיות סייעה בהכשרה מקצועית לנשים, הקימה בית ספר למשק בית שזכה לתמיכת השלטונות, קיימה פעולות תרבות, החזיקה ספריה ואף פתחה מעון יום לילדיהן של נשים עובדות; אגודת נכי המלחמה היהודיים פעלה לתעסוקה, להשגת הנחות ולתמיכה כספית עבור חבריה; האגודה למלחמה בקבצנות תמכה בקבצני העיר וסייעה להם להתחיל עסקי-מסחר זעירים; האגודה למען יתומים יהודים, שרוב חברי הנהלתה היו נשים, תמכה בכסף ובהכשרה מקצועית במאות יתומים ששכנו במוסדות ובבתי אנשים פרטיים; כמו כן פעלו בעיר אגודה למען חירשים אילמים, "ניחום אבלים" ו"הכנסת כלה".

בית מושב הזקנים הוותיק סייע למאות קשישים במטבח גדול, חדרי אוכל, מרפאה, בית מרקחת, בית כנסת, ספריה תורנית ואף בית מרחץ עם אמבטיות. מושב הזקנים נתמך על ידי קופת הקהילה, העירייה, הקרן הקיימת, תרומות, דמי חבר וקופסאות צדקה שהועמדו בבתים פרטיים ובבתי מסחר. המוסד הסתייע בהכנסות ממקרקעין ומניירות ערך. הביקוש למקומות במושב הזקנים היה גדול מההיצע.

בית הכנסת האורחים הישן הוחלף בבית חדש שנחנך ב-1935, ובו 10 חדרים עם 20 מיטות וכן אולם ישיבות. אורחים הורשו לשהות בו עשרה ימים ואף זכו לארוחות על חשבונו וללימודי תורה בקלויז של המוסד.

"המסעדה הזולה" שהוקמה בשנת 1881 מילאה תפקיד חשוב בחיי היהודים בעיר, ואף סיפקה ארוחות לעניים בני דתות אחרות. היא פעלה בעתות שלום ומלחמה, שרדה את חילופי השלטונות והגישה למעלה ממאה אלף ארוחות מדי שנה, כרבע מהן - ארוחות חינם לעניים. בחדר האוכל הגדול שבה היה מקום ל-700 סועדים. ב-1936 העניקה המסעדה 150,000 ארוחות, רובן בהנחות גדולות. המסעדה הופעלה על ידי ועד שייסדו נכבדי הקהילה והתקיימה מתרומות וכן מקיום קונצרטים ואסיפות באולמה הגדול.

מסוף המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם השניה התקיימו מפעלי סיוע נוספים לקשישים ולנזקקים כגון חברות הסיוע "בית לחם", "משען לחם בדרך כבוד", "מתן לחם בכבוד" ו"מענגי שבת". המשבר העולמי של 1929 השפיע על יהודי וילנה והוביל להקמת אגודות סיוע ליהודים שירדו מנכסיהם, בכסף ובמצרכי מזון, בעיקר לקראת החגים. חלק מהארוחות ניתן במסעדות, וחלק – במתן בסתר. עשרות מקבלי תמיכה ממייסד "משען לחם בדרך כבוד" כתבו לו מכתב תודה פומבי, בו נאמר, בין השאר: "הוא נותן כך שאין אנו מרגישים כי נותנים לנו נדבה." מתנדבי "מענגי שבת" נהגו לתת בסתר: הם היו מגיעים לבתי הנזקקים ביום שישי בערב, מניחים ליד הדלת את הסל עם המצרכים ומסתלקים, כדי שלא יראו המביא והמקבל זה את זה. גם במעון של "מענגי שבת" נבנה אולם האוכל כך שמקבלי הארוחות יכלו לאכול בפרטיות, בלא להתבייש זה מזה. אלפי יהודים וילנאים הסתייעו באגודות אלו, שנתמכו על ידי כמאה נדבנים בני וילנה ותומכים מחוץ לארץ, בעיקר מארצות הברית.