בשנות ה-20 פעלו בווילנה "התיאטרון העממי" של נחום ליפובסקי, "להקה לדרמה ואופרטות" ו"תיאטרון עממי יהודי" (יידישער פאפולערער טעאטער"). "הלהקה הווילנאית" ("די ווילנער טרופע"), האיכותית והמפורסמת שבין הלהקות, העלתה מחזות דרמטיים וכן מחזה לילדים עד פלישת הצבא האדום ב-1920. לאחר מכן עברה לוורשה אך שבה להופעות בווילנה.
עד 1923 פעל בווילנה הסטודיו הדרמטי שליד האגודה לאמנות. 25 אנשים סיימו את הלימודים בסטודיו וקיבלו תעודה המסמיכה אותם להיות שחקנים. ואכן, כמעט כולם הפכו לשחקנים מקצועיים בלהקות. האגודה לאמנות ערכה נשפים בהם הציגו תלמידי הסטודיו הצגות שלקראתן הוכנו תפאורות על ידי ציירים. האגודה לאמנות תמכה בהקמת "תיאטרון יהודי לדרמות ולקומדיות", בו הופיעו שחקנים מקומיים לצד שחקנים ורשאים ידועים.
חוגים לדרמה קמו ליד ארגונים ובתי ספר. בין מעלי המחזות היו החוג לדרמה "אונזער ווינקל" (פינתנו) שליד אגודת בעלי המלאכה, החוג ליד "אגודת בורוכוב" ותלמידי הסמינריון היידי למורים. בין המחזות שהועלו היו "סאלומע" (שלומית) מאת אוסקר ויילד, "יוליוס קיסר" מאת שייקספיר ו"מחפשי הזהב" מאת שלום עליכם.
בסוף שנות ה-20, נוכח התחושה כי בעיר מועלים מחזות פחותי-ערך, הוקמה בווילנה "אגודת ידידי התיאטרון". האגודה תמכה בלהקות מקומיות וביקשה לדאוג להעלאת הצגות ברמה גבוהה, לייסוד סטודיו לתיאטרון ולהזמנת להקות איכותיות מחוץ לעיר כגון "הלהקה הווילנאית" מוורשה. לתקופת מה אף הצליחה האגודה להשיג תמיכה של העירייה בתיאטרון העירוני. האגודה ביצעה פעולות תרבות הקשורות לתאטרון: הוצאה לאור של מאמר שכתב שחקן ותיק על שיילוק ושייקספיר, חגיגות לשחקנים ותיקים, יזימת כינוס ארצי של אגודות למען תיאטרון יהודי ואף יזימת הקמתו של אולם לתיאטרון היהודי בעיר.
ב-1928 פעלו בווילנה שני תיאטראות: "אזאזל", שנחנך בהופעה מוצלחת של אופרה יהודית, ו"פאלאס", ששינה את שמו לשם הפולני "נובושצ'י". עוד פעלו בעיר תיאטרון לילדים ותיאטרון הבובות "מיידים" – תיאטרון הבובות היהודי הקבוע היחיד בפולין. ב-1933 התארגן התיאטרון הקאמרי "דווקא" ובו 35 פעילים. כל שנה הציג התיאטרון תכנית אמנותית. בתחילת שנות השלושים פעל בעיר "תיאטרון וילנאי צעיר" שכלל שתי קבוצות חובבים.
על יד הסתדרות "תרבות" הוקמה "הבימה העברית" שהעלתה הצגות מאת דוד פינסקי, יצחק קצנלסון, שלום אש וי' ד' ברקוביץ. אחרי הצגתו של ברקוביץ שרו צעירים את "התקווה". לאחר שנפסקה פעילות "הבימה העברית" פעלו חוגים דרמטיים ליד הסמינריון העברי למורים, ליד הגימנסיה העברית ובארגוני נוער ציוני.
ביקור תיאטרון "הבימה" ממוסקווה ב-1926 נתן השראה להקמת סטודיו לתאטרון חובבים - "הסטודיו הדרמטי העברי"- ששחקניו באו מקרב תלמידי הגימנסיה העברית, סטודנטים, חברי החוג הדרמטי של "השומר הצעיר" וחובבי תיאטרון אחרים. מספר שחקנים מהתיאטרון הפולני "רדוטה" סייעו לתיאטרון בהתנדבות. תומכי התיאטרון התארגנו ב"אגודת התיאטרון העברי". "הסטודיו הדרמטי העברי" הציג בווילנה ובערים רבות בפולין הצגות בעלות תוכן כללי ויהודי ואף שידר מספר תסכיתים ברדיו וילנה. לאחר הפסקת פעילותו של הסטודיו פעלו תלמידיו כשחקנים וכמארגני הצגות של בתי ספר עבריים ותנועות נוער.
בעשור שלפני מלחמת העולם השניה הופיעו בעיר להקות רבות, בהן "די יידישע נאציאנאלע בינע" ("הבימה הלאומית היהודית"), להקת "אופרטה" מוורשה, "אררטי" מלודז', להקת א' סאמברג, "יידישע באנדע", "יהודי באלאגאן" של מ' ברודרזון, "יונג טעאטער" ("התיאטרון הצעיר") מוורשה, שבשנת 1937 מאוחר יותר עבר לווילנה תחת השם "ניי טעאטער" ("תיאטרון חדש"), וכן אופרטות ושחקנים ידועים. בשנים 1938-1939 הציג "ניי טעאטער" בווילנה יותר מ-20 הצגות, מהן 18 הצגות לילדים.
