על העד והעדות: גיליון ראיונות מיוחד

פרימו לוי מתייחס בפתח ספרו האחרון, השוקעים והניצולים, לחלום שהיה סיוטם של אסירים רבים:

 "רבים מן השורדים [...] זוכרים שחיילי הס"ס השתעשעו בהטחת אזהרות ציניות באוזני האסירים: 'יהיה סופה של מלחמה זו כפי שיהיה, אנחנו המנצחים במלחמה נגדכם; איש מכם לא ישאר כדי להעיד; אפילו ינצל מישהו, העולם לא יאמין לו.' [...] אותה מחשבה בדיוק [...] עלתה, מה מוזר, בחלומות הלילה של האסירים הנואשים [...] שחלמו בלילות השבי [...]: הנה הם שבים הביתה; בלהיטות ובהקלה הם מספרים את קורות ייסוריהם באוזניו של אדם יקר ואין מאמינים להם; אדרבא, אפילו לא מקשיבים להם".
(פרימו לוי, השוקעים והניצולים, עם עובד, 1991, עמ' 9)

חלום הביעותים של לוי, שמגלם בתוכו את פחדם של ניצולים רבים שאיש לא יאמין  להם, הפך במרוצת השנים לטקסט מכונן. 
מקומם של העד ושל העדות השתנה לאורך השנים, הן ביחסה של החברה אל הניצולים והן בעמדתו של המחקר. עם השנים, למדה החברה הישראלית להאזין לעדים ולהוקיר אותם. העדים תפסו מקום נרחב בעיצובה של המורשת היהודית, ולקחו על עצמם תפקיד חינוכי בעיצוב זיכרון השואה. בשנת 2002 התקיים ביד ושם כנס בינלאומי שבו קרא צבי גיל את "מנשר הניצולים":

 "אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: 'אני זוכר את מה שאירע בשואה'. יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות".
(צבי גיל, מנשר הניצולים, כנס יד ושם, 2002)

היסטוריונים ומשפטנים, הוגי דעות, סופרים ואמנים עסקו רבות בתפקידם של העדים והעדויות במחקר ובעיצוב הזיכרון. בעת הזו, עם מפנה הדורות, שאלת מקומם של העדים מטרידה את הניצולים ומעסיקה גם אותנו, אנשי החינוך והמחקר: כיצד יראה העולם ללא ניצולים? בניגוד להרגלנו, בחרנו לקיים בגיליון זה מבחר ראיונות על מנת לבחון את הסוגיה בהיבטיה השונים, לשם כך שוחחנו עם חוקרים, אנשי רוח ואנשי חינוך. 
נפגשנו עם ההיסטוריון ישראל גוטמן, לשיחה על תפקיד העדות בחקר ההיסטוריה ועל זיכרונותיו כניצול וכעד במשפט אייכמן. שוחחנו עם שולמית אימבר, המנהלת הפדגוגית של בית הספר להוראת השואה ביד ושם, על המשמעות החינוכית של תפקיד העדים. נפגשנו עם הפסיכואנליטיקאי וניצול השואה דורי לאוב לשיחה על ספרו, עדות (שנכתב במשותף עם שושנה פלמן), על הקושי של העד להעיד ועל משמעות הלקונה בעדות. חוסר ידיעת גורל בני משפחתו בתקופת השואה ותעלומת הסוד המשפחתי סביבם, הובילו את הסופר והחוקר דניאל מנדלסון לערוך מסע אישי לגילוי עקבותיהם של שישה מבני משפחתו. מסע זה מתואר באריכות בספרו רב המכר האבודים. בראיון שקיימנו עם מנדלסון, שאלנו אותו על משמעות המסע שערך בעקבות בני משפחתו ועל הצורך למצוא את פרטי הסיפור שלא סופר מעולם. ראיון זה מלווה בכתבה מיוחדת ובביקורת ספרות. ההיסטוריונית שרון גבע תיארה בפנינו את תפקידם ההיסטורי והמשפטי של העדים והעדויות במשפט אייכמן וחוקר התקשורת,עמית פינצ'בסקי, דן אתנו בשאלת מקומה של העדות בעולם ללא ניצולים.
אנו מבקשים לאחל לכם קריאה נעימה, ולסיים בדברי הניצולים, כפי שמופיעים ב"מנשר הניצולים":

"השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מן הכנס הזה ביד ושם בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' ואידך זיל גמור! זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים".

קריאה מהנה,
צוות העיתון
חורף 2012