ביולי 1941, עם הרציחות הראשונות, הגיעו אל היודנראט שמועות מתושבי אזור פונאר אודות הרציחות. בתחילת ספטמבר חזרו מפונאר לבית החולים היהודי בווילנה שש נשים פצועות מירי וסיפרו לאנשי הצוות בבית החולים וליעקב גנס על המתרחש בפונאר. הידיעות נשמרו בסוד מחשש שהנשים תילקחנה שוב לפונאר. בחודשים הראשונים האמינו יהודי וילנה שאלפי הגברים שנחטפו נלקחו לעבודה. השמועות חלחלו לאיטן אל הציבור והבנת משמעותן נמשכה חודשים.
יהודי יוצא מ"מלינה" (מקום מסתור) ברחוב סטראשון 6 בווילנה. במלינה הזו למדו לוחמי מחתרת להשתמש בנשק.
יד ושם, ארכיון התצלומים 3380/422
עובדי כפייה יהודים בווילנה בתקופת המלחמה
יד ושם, ארכיון התצלומים 74GO2
צעירות מווילנה במחנה עבודה קרוב לעיר פודברודז'י (Podbrodzie). במרכז - הבריגאדיר (ראש קבוצת העבודה) גדליה קצ'רגינסקי. הנשים בתצלום נרצחו בשואה.
יד ושם, ארכיון התצלומים 2074/2
שער הכניסה לגטו וילנה (תצלום מתוך עיתון)
מתחת לתצלום כתוב: "ליד שער הגטו כל אחד נבדק ונעשה חיפוש בבגדיו"
יד ושם, ארכיון התצלומים 2074/20
חברת ה-פ. פ. או. ליזה מאגון שנרצחה בפברואר 1943 בפונאר
באדיבות בית לוחמי הגטאות / ארכיון התצלומים
כרטיס העבודה של היהודי אברהם ברקון שהנפיקה מפקדת חיל האוויר הגרמני בווילנה (Fliegerhorstkommandantur) ב-22 באוגוסט 1941
שמו של ברקון מופיע ברשימת יהודים עצורים בכלא הגטו בווילנה ביוני 1943. גורלו אינו ידוע
בסוף ספטמבר 1941 נפגשו היודנראטים של שני הגטאות. פריד, ראש היודנראט בגטו הראשון, טען ששיתוף פעולה בין הגטאות יזיק לגטו הראשון, כי כשלושה רבעים מתושביו היו מעל גיל 15 וכשירים לעבודה, בעוד בגטו השני היו זקנים וחולים רבים. היודנראט בגטו הראשון האמין שהשמדת חלק מיהודי וילנה הינה בלתי נמנעת ויש לחתור לקיום גטו שירכז את הכשירים לעבודה ויציל את מי שניתן. משטרות שני הגטאות שיתפו פעולה וגנס הפך אחראי גם על המשטרה בגטו השני.
היהודי במאבקו לשרוד ניסה להשיג שנתפס כתעודת חיים. אפשרות נוספת הייתה הסתתרות בגטו בעת האקציות. יהודים גילו יזמה ודמיון רב והכינו "מלינות" - מקומות מסתור במרתפים ובגגות, בחדרים נסתרים בדירות וכדומה. ב"מלינות" שהו היהודים בזמן האקציות וכשאלה הסתיימו התערבבו היהודים באוכלוסיית הגטו עד לאקציה הבאה. כמו כן היו יהודים שמצאו מסתור מחוץ לגטו בעזרת ידידים נוצרים או על ידי התחזות ל"אריים". ההערכה היא שמאות יהודים הסתתרו בווילנה מחוץ לגטו ובודדים הצליחו להתחזות ל"אריים". מאות מיהודי וילנה ברחו לבלארוס, בה עדיין חיו יהודים בשקט יחסי בתקופת האקציות ההמוניות בווילנה. בכמה מקרים התנגדו יהודים בודדים או בקבוצות קטנות במהלך האקציות. ניסיונות התנגדות אלה הסתיימו לרוב ברצח מיידי של המתנגדים.
"שיין"
תעודה אותה הנפיקו הגרמנים. המעידה כי בעליה עובד במפעל או במוסד גרמני. תעודה זו נתפסה כתעודת חיים: אני עובד, משמע - אני נחוץ. באוקטובר 1941 הנפיקו אישור בצבע צהוב שזכה לכינוי "השיין הצהוב", בעל ה"שיין" יכול היה לצרף אליו אישה ושני ילדים עד גיל 16. רבים נישאו באופן פיקטיבי לבעלי "שיין" וצרפו אליהם ילדים כדי להגדיל את מספר התושבים ה"חוקיים" בגטו.
תגובת חברי תנועות הנוער בווילנה ומאמצי ההצלה מראשית הכיבוש הגרמני פעלו תנועות הנוער בווילנה במסגרותיהן, ובמקביל חידשה את פעילותה הקואורדינציה החלוצית בה פעלו ניסן רזניק וסלומון אנטין מ"הנוער הציוני", אדק בורקאס וינדז'ה לבד מ"השומר הצעיר" ומרדכי טננבוים וצבי מרסיק מ"דרור החלוץ". הן עזרו לחבריהן בדיור ובמזון, חיפשו דרכים להצילם מהחטיפות וכן חיפשו להם מקומות עבודה. במטבח ברחוב סטראשון 2 הפעילה הקואורדינציה בית מלאכה שעסק בזיוף תעודות זהות ו"שיינים". קבוצת חברים מהקואורדינציה הסתתרה מחוץ לגטו בתעודות מזויפות, ובהם מרדכי טננבוים מ"דרור החלוץ" שהתחזה לקראי וחייקה גרוסמן מהשומר הצעיר שהתחזתה ל"ארית". קבוצה מהשומר הצעיר, בה אבא קובנר, הסתתרה במנזר של אחיות דומיניקאניות בראשות הנזירה אנה בורקובסקה בקרבת וילנה ובעזרתה של חסידת אומות העולם יאדוויגה דודז'ץ (Dudziec).
חברי תנועות הנוער החלוציות קיימו קשרים עם חבריהם בגטאות בפולין ובבלארוס. כך הבינו שבניגוד לווילנה, שיהודיה נרצחים, בגטאות האחרים בפולין עדיין חיים רוב היהודים. בסוף 1941 החלו לדון במרד מזוין ולהפיץ את הרעיון לגטאות אחרים. חברי הקואורדינציה וחברי בית"ר התחבטו בשאלה האם הרצח ההמוני בווילנה הוא פרי יזמה גרמנית וליטאית מקומית או חלק מתכנית כללית. חברי דרור החלוץ טענו שאין טעם לשבת בווילנה ועל התנועה לעבור למקומות אחרים ולארגן בהם כח שיוכל להלחם בגרמנים. חלק מחברי התנועה בראשותו של מרדכי טננבוים-תמרוף עברו מווילנה לביאליסטוק בעזרתו של סמל הוורמאכט אנטון שמיד. מבין חברי תנועות אחרות עזבו בודדים בלבד.
אל נלך כצאן לטבח
רעיון המרד עלה במקביל ברוב תנועות הנוער והוביל לאיחודן עם הקומוניסטים, שגם בקרבם עלה רעיון זה. ב-1 בינואר 1942 התכנסו במטבח ברחוב סטרשון 2 כ-150 מחברי תנועות הנוער החלוציות. במהלך האספה הוקרא ביידיש ובעברית כרוז שחיבר אבא קובנר:
אל ניתן שיובילונו כצאן לטבח! נוער יהודי, אל תיתן אמון במוליכים אותך שולל. משמונים אלף היהודים שב "ירושלים דליטא" שרדו אך עשרים אלף. לעינינו קרעו מאתנו את הורינו, אחינו ואחיותינו. היכן הן הנשים הערומות והילדים, שהוצאו מאתנו בליל האימים של הפרובוקציה? היכן הם יהודי יום הכיפורים? היכן אחינו מהגטו השני? כל אשר הוצא משערי הגטו לא עוד יחזור. כל דרכיו של הגסטפו מובילות לפונאר ופונאר היא מוות! המהססים! השליכו מעליכם כל אשליה. ילדיכם, בעליכן ונשיכם אינם עוד. פונאר אינה מחנה - שם נורו כולם. היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. אל נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנו וחסרי - מגן, אולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות! אחים! מוטב ליפול כלוחמים בני - חורין מלחיות בחסד מרצחים. להתגונן! עד הנשימה האחרונה.
כרוז זה היווה נקודת מפנה בהבנת המצב ודרך התגובה לו. רעיון ההתנגדות הופץ מווילנה באמצעות שליחי תנועות הנוער, בעיקר נשים, לגטאות בפולין, ליטא ובלארוס.
הירשמו לקבלת מידע ועדכונים מיד ושם:
הפניה לאתר החדש
החדשות הטובות הן שאתר עבר לאחרונה שידרוג משמעותי
החדשות הפחות טובות הן שבעקבות השדרוג אנחנו מעבירים אותך לדף חדש שאנו מקווים שתמצאו בו שימוש
