אנה ונטורה עם ארבעת ילדיה דניאל, מרים, שאול ועמנואל, 1940
מכתב וגלויה של אנה ונטורה, איטליה
אנה ונטורה ממילנו שבאיטליה נאסרה במחנה הריכוז פוסולי די קארפי שבו נעצרו יהודים איטלקים לפני שילוחם לאושוויץ. היא הצליחה לשלוח מכתב לבעלה וארבעת ילדיהם שנותרו במילנו.
10.1.1944
[...] הגברת הקטנה שלי (מרים שולמית) נמצאת תמיד בפסגת המחשבות שלי, אני בטוחה כי שאול המצוין, ישתף איתה פעולה בהתמדה ובנאמנות. אני סומכת על פיקחותו של דניאל ועל כך שידע להיות חבר ושומר על עמנואל, הקטן והאמיץ. אני חושבת עליכם יומם ולילה .
מה שעובר עלינו, הוא ניסיון (prova, מושג של אמונה דתית) קשה ביותר, אבל יש בי הביטחון שהאל המבורך ייתן לכולנו את הכוח להתגבר עליו ונוכל לחזור לחיי המשפחה שלנו, שהם כל כך יקרים ללבנו...
בגלויה האחרונה שקיבלו לואיג'י והילדים מאנה, הייתה שורה אחת:
יקרים מאד שלי,
המורל שלי גבוה מאוד. נתראה בקרוב. נשיקות רבות לכולכם.
לכם כל מחשבותיי
נינה.
הגלויה נזרקה מן הרכבת ברגע האחרון לפני עזיבתה את אדמת איטליה. אנה רשמה בה את בקשתה אל מוצא הגלויה האלמוני: "אנא שלח גלויה זאת בדואר". מחשש שמא הבולשת לא תאפשר לגלויה להגיע ליעדה אם תחשוד שהיא נזרקה מרכבת המובילה יהודים למותם, כתבה אנה בשם השולח שם נוצרי נפוץ. מען השולח שהיא רשמה היה בולצנו – עיר השוכנת בגבול אוסטריה-גרמניה – כדי לרמוז לבני משפחתה לאן היא מוסעת.
הגלויה נשלחה ביום 24 בפברואר 1944 מפונטה-גרדנה ליד הגבול האוסטרי-גרמני. ימים רבים החזיקו בני המשפחה בתקווה הקלושה שאימם נמצאת אי שם בצפון ושעוד יזכו לראותה.
בדיעבד התבררה להם האמת המרה: ב-26 בפברואר 1944, לאחר חמישה ימי מסע, הגיעה הרכבת לאושוויץ. מתוך המשלוח של 650 איש, כבר ביום הראשון במחנה נשלחו 521 יהודים אל מותם, ובהם אנה ונטורה. מעטים נותרו בחיים עד סוף המלחמה.
עוד על אנה וגורל משפחת ונטורה ראו כאן
אלי סידס לפני המלחמה
מכתבו של אלי סידס, יוון
אלי וסרינה סידס חיו בסלוניקי שביוון, ברחוב וסיליסיס אולגס (Vassilissis Olgas), אחד הרחובות האלגנטיים והעשירים בעיר. אלי היה סוחר ויבואן כותנה, נעליים ובדים, בעיקר מפקיסטן. לזוג נולדו שתי בנות, לורה (1918) וריטה (1925), והמשפחה ניהלה אורח חיים מסורתי.
ב-1937 נישאה לורה לרוברט צרפתי, יבואן ויצואן של עור גולמי, והם התגוררו באתונה. לפני המלחמה נולדו להם שני ילדים, פיטר (1938) וקלליה (1939). ריטה עברה להתגורר אצל אחותה לורה באתונה.
לאחר שכבשו הגרמנים את יוון, חזרה ריטה להתגורר עם הוריה בסלוניקי. את מכתבו האחרון שלח אלי סידס מהגטו בסלוניקי. במכתב תיאר את התנאים האיומים במקום והביע תקווה שעוד ייפגשו. אלי ויהודי סלוניקי המשולחים לא ידעו מה יעד הנסיעה. נאמר להם שהם נוסעים להתיישב בקרקוב שבפולין. במכתב ביקש אלי מחתנו רוברט כתובות של אנשים שרוברט מכיר בקרקוב והמלצות על המשפחה, כך שיהיו בידו כשיגיעו לקרקוב.
[6] באפריל 1943
רוברט ולורה היקרים מאוד,
קיבלנו את המכתב לגבי הסוגיה של דני וריטה. נדמה שאי אפשר לעשות דבר, כל עוד הארוס לא נמצא בסלוניקי. וכבר מאוחר כי אנחנו צריכים לעזוב מתישהו. זה מאד עצוב, אבל אנחנו צריכים לקבל את זה. הכי קשה זו השהות בברון הירש, שכונה בסלוניקי אליה אוספים את המגורשים. זו שכונה ליד תחנת הרכבת והיא הכי ענייה ומלוכלכת. אין מים, מקבלים מים במשורה. אין איפה לשכב. נצטרך לישון על המרצפות כשהתיק משמש ככרית. שלא לדבר על האוכל [...].
אתם רואים, יקרים, מה מצפה לנו ולאחי. מי יודע בעוד כמה ימים נצא לנסיעה הארוכה הזאת.
שאלוהים יתן לנו את האומץ והכח כדי לעמוד בזה. חשוב לי לומר לכם, יקרים, שהשכנים שלנו בבית הישן היו יותר מנחמדים אתנו במעבר; אלה מלמטה, אלה ממול ואלה על יד. בן הדוד אלברט והמשפחה היו מקסימים. אל תשכחו להודות להם מאוד בחום כשתהיה לכם הזדמנות.
כרגע חמש בבוקר וזה תענוג אדיר עבורי לדבר אתכם. הייתי רוצה להגיד לכם כמה דברים אבל אי אפשר לכתוב אותם.
כל מה שאני יכול להגיד זה שנהיה מופרדים למשך הרבה זמן. לחשוב על זה מדיר שינה מעינינו ואנחנו מבוגרים מספיק כדי לשאת את החיים הקשים האלה. אל תשכחו אותנו. אתה, רוברט, אם יש לך מכרים בקרקוב, שלח לנו כתובות בהקדם ושלח המלצות עלינו אם נדרש, לפני שנישבר. אל תהיו עצובים. צריך לקבל את הדברים כפי שהם. אני מתפלל לאלוהים יום ולילה שיחסוך מכם את זה ושיתן לנו את הסבלנות והבריאות. כלומר, הייתי רוצה שריטה לא תהיה חלק מזה. אם תפעלו מהר ואם דני כארוס ילך לשגרירות לבקש את מה שמגיע לו, כלומר, ריטה. כך יהיו לקונסול כאן הוראות משם והוא יוכל לעשות את מה שנדרש. כל המהלכים חייבים להיעשות באתונה. כאן, אחרי זה, הכל ילך מהר.
למרות שיש לי הרבה על הראש, אני לא שוכח שב-15 יש יום הולדת לפיירו [פיטר]. אני מאחל לו חיים ארוכים ומלאי אושר. חבקו את הילדים היקרים עבורנו ודברו אתם עלינו כדי שלא ישכחו אותנו. ואתם, יקרים, תאהבו אחד את השני תמיד. אתה רוברט, תחליף אותנו, על פי הצורך, עבור לורה. תהיה שם בשבילה במקומנו. יש לה רק אותך כרגע. אנחנו יכולים להגיד בגאווה שאנחנו משאירים אותה עם רוברט ובזה אמרנו את הכל.
קבלו את הברכות שלנו עד שנוכל בקרוב מאוד לחבק אתכם.
קבלו, יקרים, חיבוקים גדולים, מאמא, ריטה.
אל תדאגו. אנחנו בריאים, תודה לאל.
שוב נשיקות לכולכם
פאפא [אבא]
ב-1943 שולחו אלי, סרינה וריטה, עם יהודי סלוניקי, אל מותם באושוויץ.
עוד על משפחת סידיס וגורלה ראו כאן
אהרון ליוורנט לפני המלחמה
מכתבו של אהרון ליוורנט, צרפת
אהרון ליוורנט כתב מכתב לילדיו ברטה וסימון מרכבת הגירוש לאושוויץ שיצאה ב-3 במרץ 1943 מגירס, מחנה מעצר ומעבר בדרום צרפת.
ברט היקרה!
זהו כבר היום הרביעי ( ברכבת). אני נמצא כעת בקרון. אנחנו בוודאי נוסעים לגרמניה. אני גם בטוח שאנחנו נוסעים לעבוד. אנחנו 700 איש בערך. 23 קרונות. בכל קרון נמצאים שני ז'נדרמנים. זהו קרון מסחרי, אך מסודר עם ספסלים ותנור. כמובן קרונות גרמניים. כמובן בלי תאים. הם הכניסו דלי. תארי לעצמך איזו רושם זה עושה. לא כל אחד יכול להשתמש בו. צריך להיות חזק בכל מצב.
אני מקווה, ילדתי, שתקבלי את כל המכתבים. אם את יכולה, שמרי עליהם למזכרת. ברט היקרה, אני מצרף פה שני כרטיסי הגרלה. אין לי עיתון... אני מקווה, ילדתי, שתדעי להתנהג כאדם חופשי, אף על פי שאת נשארת בינתיים בלי הוריך. אל תשכחי שעליך לשרוד ולא לשכוח להיות יהודייה וגם בן אדם. מסרי דברי אלו גם לסימון. הישארו אנשים חופשיים והסתכלו בעיניים פקוחות על הכל. אל תושפעי ממבט ראשון. דעי שאי אפשר לפתוח את האדם כדי להביט פנימה, לתוך מחשבותיו הנסתרות, גם אם הוא בעל פנים רציניות או אם הוא צוחק או אם הוא נאה. אינני מתכוון לדבר מסוים בלבד אלא לכל החי סביבך ולכל מה שאת רואה. המחשבות השקריות וגם המחשבות הכנות מטושטשות לעתים ועליך לראות כיצד האדם מתנהג בנוכחותך. לא ביום אחד רואים את השקרים או האמת של האדם. את מבינה שאני מתכוון לטובתך. זכרי את הרעיונות האלה תמיד. ילדתי היקרה, נדמה לי שמכתב זה יהיה מכתבי האחרון כי אנו מתקרבים לפריס. אם אוכל – אכתוב שוב. ברטשי היקרה, שמרי על בריאותך. אל תשתי משקאות קרים כשאת מזיעה... ואז שוב ואוכל לראות ילדים בריאים. מסרי את כל מה שאני כותב לך גם לסימון. מסרי לו שילמד ויהיה תלמיד טוב, כי הוא מוכשר. אני מסיים את מכתבי, הרבה נשיקות. אני נוסע בביטחון שתגדלי ותהיי ילדה טובה, בריאה וחכמה.
אבא שלך
בתקווה לראות אותך בקרוב.
ב-31 באוגוסט שולחה שרה ליוורנט לאושוויץ. אהרון עוד הספיק לפגוש את ילדיו לפני שנתפס בדרום צרפת ואמר להם: "אני אסע לגרמניה ואחפש שם את אימא". שמונה חודשים אחרי שילוחה של שרה שולח גם אהרון אל מותו. ב-2 במרץ 1943 יצא ממחנה גירס שילוח של מאות יהודים שנתפסו בדרום צרפת. ב-4 במרץ הגיעה הרכבת לדרנסי. יומיים אחר-כך, ב-6 במרץ, הובלו האנשים בקרונות בקר למיידנק, ובהם אהרון ליוורנט. את מכתבו האחרון כתב בקרון הגירוש. לפני שעזבו הקרונות את דרנסי, מבעד לחרכי צוהר קרון הבהמות, מסר אהרון את המכתב לעובד הרכבת, והוא שלח אותו בדואר לברטה שהייתה בליון.
עוד על אהרון לייורנט וגורל המשפחה קראו כאן.
רחל ביהם בגטו לודז'.
הפתק שכתבה רחל ביהם
מכתבה של הלנה מנדלבאום, פולין
הלנה מנדלבאום נולדה בקרקוב ב-1925 והייתה בעלת דרכון מקוסטה ריקה. היא הייתה במחנה מוגן כאשר נכנסו אליו הנאצים ושלחו אותה לדרנסי שבצרפת בקיץ 1944. מדרנסי גורשה הלנה לאושוויץ ושם נספתה. הלנה הייתה בת יחידה להוריה. את המכתב כתבה בפולנית
יקיריי,
זהו מכתב פרידה. אנו נשלחים למחנה ריכוז בצרפת, בדראנסי. ידוע לכם מה יעלה בגורלנו לאחר מכן.
אני מבקשת מכם בדחיפות: תשלחו הודעה דרך פריס, לאנה ולאמא שלי. אולי מישהו עוד יוכל לעשות משהו עבורנו. יש לי הרושם שהכל בסדר בטיטמונין. כתבו לאבא. המצב כאוב.
ייתכן ופעולת הצלה מהירה עדיין תוכל לעזור.
יקירים שלי, שמרו על מכתב זה, אולי הוא האחרון, ואולי תוכלו להראותו באחד הימים לאמי היקרה. אמרו לה שהייתי עמה במחשבותיי עד לרגעי חיי האחרונים. אם אבי יינצל, דאגו לו והשגיחו עליו שלא יעשה מעשה שטות, חלילה.
אמא לא תוכל לשאת את החיים בלעדיי. אני מפצירה בכם, עשו כל מה שביכולתכם לעשות על-מנת להצילני.
תודה רבה על כל מה שעשיתם עבורי, ובעיקר, תודה לאמא.
אני מסיימת כי לבי נחמץ מכאב.
זכרו אותי ועשו הכל דרך פריס.
ממני, נשיקות
שלכם,
הלה
הפתק של רחל ביהם, פולין
בפתק שכתבה רחל ביהם ב-16 באוגוסט 1944, היא ציינה את התחנות במסע הרכבת אל אושוויץ-בירקנאו. רחל נרצחה בין אוגוסט 1944 לינואר 1945.
[...] נילי מנק [ניל"י הייתה ברכת השלום של ארגון חזית הנוער הציוני בגטו לודז'],
במקרה שלא תמצאו את הפתק הקודם הריני כותבת עוד אחד. אני מפרטת את התחנות:
בשניצה, קלובוצק, ורנצ'יצה (השעה 5 בבוקר). נובה-הרבי, סטאלהאמר, טרנוביץ (7.30).עומדים עד 8.30. רדזינקוב, פייקארי, בירקנהיים, גרוס-דומברובקה, קרולבסקה-הוטה (9.30). הנסיעה מצוינת, אנו מוסיפים לשיר את השירים שלנו. פגשתי פה אדם צעיר רוויזיוניסט עם משפחתו והם עוזרים לנו בשירה.
הנסיעה טובה. אושוויץ 10.30. השעה 12.00 צריפים עצומים. איננו יודעים את המקום. רואים גברים לחוד נשים לחוד. גם ילדים ישנם כאן. גם זקנים. הם נראים די טוב.
ניל"י, חזק ואמץ רחל
רחל טמנה את הפתק בחריץ של קרון. את הפתק שמר מנחם הייטלר הר-טל, והוא נמצא כיום בארכיון בית לוחמי הגטאות.
כך העיד מנחם הייטלר הר-טל על מבקשתו מרחל טרם עלייתה לקרון המשא:
בקשתיה שתסתיר בתוך הקרון כמה מכתבים ותרשום את התחנות שהם עוברים בדרך ואת המקום לאן שיגיעו לפני שתרד מהקרון. רחל נתנה לי את תמונתה ועל גבה רשמתי את התאריך ומס' הקרון Kassel 3025, 16/8/44.
אסתר פרנקל לבית הורונצ'יק ובנה רישארד
הגלויה של אסתר פרנקל, צרפת
את הגלויה שכתבה זרקה אסתר (אסתָה) פרנקל לבית הורונצ'יק מקרון הרכבת בדרכה מפיתיוויה לאושוויץ. בנה הקטן רישארד נותר לבדו בפיתיוויה. הגלויה של אסתר מוצגת במוזאון יד ושם לתולדות השואה.
יום שישי, 7 באוגוסט
יקירי,
אני נמצאת ברכבת. רישארד שלי, אני לא יודעת מה אתו. הוא עדיין בפיתיוויה. הצילו את ילדי, את התינוק התמים שלי!!! הוא בטח נורא בוכה. הסבל שלנו זה כלום. הצילו את רישארד שלי, את הבובה שלי. אני לא יכולה לכתוב. לבי, רישארד שלי, הנשמה שלי, נמצא רחוק ואיש אינו מגן על ילדי בן השנתיים. למות, מהר, אוי, ילדי! תנו לי את רישארד שלי.
אסתה
אסתר הורונצ'יק נולדה ב-1913 בעיירה קשפיצה (Krzepice) בפולין, ביתם החמישית של רבקה-פריידל (לבית הלר) ושמעון הורונצ'יק. לאחר שנפטרה רבקה, היגרה המשפחה ב-1926 לצרפת. אסתר נישאה בפריז לניסן פרנקל, וב-1940 נולד בנם היחיד רישארד.
אסתר פרנקל גורשה מפריז עם בנה בן השנתיים רישארד למחנה פיתיוויה. משם הם גורשו בנפרד לאושוויץ. שניהם נרצחו. בעלה ניסן גורש למחנה בון-לה-רולאנד. ביוני 1942 הוא שולח לאושוויץ ושם נרצח.
עוד על סיפורה של משפחת הורונצ'יק קראו כאן
