מכתבים וגלויות

[6] באפריל 1943
רוברט ולורה היקרים מאוד,
קיבלנו את המכתב לגבי הסוגיה של דני וריטה. נדמה שאי אפשר לעשות דבר, כל עוד הארוס לא נמצא בסלוניקי. וכבר מאוחר כי אנחנו צריכים לעזוב מתישהו. זה מאד עצוב, אבל אנחנו צריכים לקבל את זה. הכי קשה זו השהות בברון הירש, שכונה בסלוניקי אליה אוספים את המגורשים. זו שכונה ליד תחנת הרכבת והיא הכי ענייה ומלוכלכת. אין מים, מקבלים מים במשורה. אין איפה לשכב. נצטרך לישון על המרצפות כשהתיק משמש ככרית. שלא לדבר על האוכל [...].
אתם רואים, יקרים, מה מצפה לנו ולאחי. מי יודע בעוד כמה ימים נצא לנסיעה הארוכה הזאת.
שאלוהים יתן לנו את האומץ והכח כדי לעמוד בזה. חשוב לי לומר לכם, יקרים, שהשכנים שלנו בבית הישן היו יותר מנחמדים אתנו במעבר; אלה מלמטה, אלה ממול ואלה על יד. בן הדוד אלברט והמשפחה היו מקסימים. אל תשכחו להודות להם מאוד בחום כשתהיה לכם הזדמנות.
כרגע חמש בבוקר וזה תענוג אדיר עבורי לדבר אתכם. הייתי רוצה להגיד לכם כמה דברים אבל אי אפשר לכתוב אותם.

כל מה שאני יכול להגיד זה שנהיה מופרדים למשך הרבה זמן. לחשוב על זה מדיר שינה מעינינו ואנחנו מבוגרים מספיק כדי לשאת את החיים הקשים האלה. אל תשכחו אותנו. אתה, רוברט, אם יש לך מכרים בקרקוב, שלח לנו כתובות בהקדם ושלח המלצות עלינו אם נדרש, לפני שנישבר. אל תהיו עצובים. צריך לקבל את הדברים כפי שהם. אני מתפלל לאלוהים יום ולילה שיחסוך מכם את זה ושיתן לנו את הסבלנות והבריאות. כלומר, הייתי רוצה שריטה לא תהיה חלק מזה. אם תפעלו מהר ואם דני כארוס ילך לשגרירות לבקש את מה שמגיע לו, כלומר, ריטה. כך יהיו לקונסול כאן הוראות משם והוא יוכל לעשות את מה שנדרש. כל המהלכים חייבים להיעשות באתונה. כאן, אחרי זה, הכל ילך מהר.
למרות שיש לי הרבה על הראש, אני לא שוכח שב-15 יש יום הולדת לפיירו [פיטר]. אני מאחל לו חיים ארוכים ומלאי אושר. חבקו את הילדים היקרים עבורנו ודברו אתם עלינו כדי שלא ישכחו אותנו. ואתם, יקרים, תאהבו אחד את השני תמיד. אתה רוברט, תחליף אותנו, על פי הצורך, עבור לורה. תהיה שם בשבילה במקומנו. יש לה רק אותך כרגע. אנחנו יכולים להגיד בגאווה שאנחנו משאירים אותה עם רוברט ובזה אמרנו את הכל.
קבלו את הברכות שלנו עד שנוכל בקרוב מאוד לחבק אתכם.
קבלו, יקרים, חיבוקים גדולים, מאמא, ריטה.
אל תדאגו. אנחנו בריאים, תודה לאל.
שוב נשיקות לכולכם
פאפא [אבא]
 

ברט היקרה!
זהו כבר היום הרביעי ( ברכבת). אני נמצא כעת בקרון. אנחנו בוודאי נוסעים לגרמניה. אני גם בטוח שאנחנו נוסעים לעבוד. אנחנו 700 איש בערך. 23 קרונות. בכל קרון נמצאים שני ז'נדרמנים. זהו קרון מסחרי, אך מסודר עם ספסלים ותנור. כמובן קרונות גרמניים. כמובן בלי תאים. הם הכניסו דלי. תארי לעצמך איזו רושם זה עושה. לא כל אחד יכול להשתמש בו. צריך להיות חזק בכל מצב. 
אני מקווה, ילדתי, שתקבלי את כל המכתבים. אם את יכולה, שמרי עליהם למזכרת. ברט היקרה, אני מצרף פה שני כרטיסי הגרלה. אין לי עיתון... אני מקווה, ילדתי, שתדעי להתנהג כאדם חופשי, אף על פי שאת נשארת בינתיים בלי הוריך. אל תשכחי שעליך לשרוד ולא לשכוח להיות יהודייה וגם בן אדם. מסרי דברי אלו גם לסימון. הישארו אנשים חופשיים והסתכלו בעיניים פקוחות על הכל. אל תושפעי ממבט ראשון. דעי שאי אפשר לפתוח את האדם כדי להביט פנימה, לתוך מחשבותיו הנסתרות, גם אם הוא בעל פנים רציניות  או אם הוא צוחק או אם הוא נאה. אינני מתכוון לדבר מסוים בלבד אלא לכל החי סביבך ולכל מה שאת רואה. המחשבות השקריות וגם המחשבות הכנות מטושטשות לעתים ועליך לראות כיצד האדם מתנהג בנוכחותך. לא ביום אחד רואים את השקרים או האמת של האדם. את מבינה שאני מתכוון לטובתך. זכרי את הרעיונות האלה תמיד. ילדתי היקרה, נדמה לי שמכתב זה יהיה מכתבי האחרון כי אנו מתקרבים לפריס. אם אוכל – אכתוב שוב. ברטשי היקרה, שמרי על בריאותך. אל תשתי משקאות קרים כשאת מזיעה... ואז שוב ואוכל לראות ילדים בריאים. מסרי את כל מה שאני כותב לך גם לסימון. מסרי לו שילמד ויהיה תלמיד טוב, כי הוא מוכשר. אני מסיים את מכתבי, הרבה נשיקות. אני נוסע בביטחון שתגדלי ותהיי ילדה טובה, בריאה וחכמה.
אבא שלך
בתקווה לראות אותך בקרוב.
 

יקיריי,
זהו מכתב פרידה. אנו נשלחים למחנה ריכוז בצרפת, בדראנסי. ידוע לכם מה יעלה בגורלנו לאחר מכן.
אני מבקשת מכם בדחיפות: תשלחו הודעה דרך פריס, לאנה ולאמא שלי. אולי מישהו עוד יוכל לעשות משהו עבורנו. יש לי הרושם שהכל בסדר בטיטמונין. כתבו לאבא. המצב כאוב.
ייתכן ופעולת הצלה מהירה עדיין תוכל לעזור.
יקירים שלי, שמרו על מכתב זה, אולי הוא האחרון, ואולי תוכלו להראותו באחד הימים לאמי היקרה. אמרו לה שהייתי עמה במחשבותיי עד לרגעי חיי האחרונים. אם אבי יינצל, דאגו לו והשגיחו עליו שלא יעשה מעשה שטות, חלילה.
אמא לא תוכל לשאת את החיים בלעדיי. אני מפצירה בכם, עשו כל מה שביכולתכם לעשות על-מנת להצילני.

תודה רבה על כל מה שעשיתם עבורי, ובעיקר, תודה לאמא.
אני מסיימת כי לבי נחמץ מכאב.
זכרו אותי ועשו הכל דרך פריס.
ממני, נשיקות
שלכם,
הלה
 

בפתק שכתבה רחל ביהם ב-16 באוגוסט 1944, היא ציינה את התחנות במסע הרכבת אל אושוויץ-בירקנאו. רחל נרצחה בין אוגוסט 1944 לינואר 1945.
[...] נילי מנק [ניל"י הייתה ברכת השלום של ארגון חזית הנוער הציוני בגטו לודז'],
במקרה שלא תמצאו את הפתק הקודם הריני כותבת עוד אחד. אני מפרטת את התחנות:
בשניצה, קלובוצק, ורנצ'יצה (השעה 5 בבוקר). נובה-הרבי, סטאלהאמר, טרנוביץ (7.30).עומדים עד 8.30. רדזינקוב, פייקארי, בירקנהיים, גרוס-דומברובקה, קרולבסקה-הוטה (9.30). הנסיעה מצוינת, אנו מוסיפים לשיר את השירים שלנו. פגשתי פה אדם צעיר רוויזיוניסט עם משפחתו והם עוזרים לנו בשירה.
הנסיעה טובה. אושוויץ 10.30. השעה 12.00 צריפים עצומים. איננו יודעים את המקום. רואים גברים לחוד נשים לחוד. גם ילדים ישנם כאן. גם זקנים. הם נראים די טוב.
ניל"י, חזק ואמץ רחל
 

יום שישי, 7 באוגוסט
יקירי,
אני נמצאת ברכבת. רישארד שלי, אני לא יודעת מה אתו. הוא עדיין בפיתיוויה. הצילו את ילדי, את התינוק התמים שלי!!! הוא בטח נורא בוכה. הסבל שלנו זה כלום. הצילו את רישארד שלי, את הבובה שלי. אני לא יכולה לכתוב. לבי, רישארד שלי, הנשמה שלי, נמצא רחוק ואיש אינו מגן על ילדי בן השנתיים. למות, מהר, אוי, ילדי! תנו לי את רישארד שלי.
אסתה