מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

בעקבות עקבות אדם – מערך שיעור נלווה לכרזה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ב

הביטו בכרזה שלפניכם:

הצעה לדיון

מהם המוטיבים העיקריים בכרזה?
מהם הקשרים בין מוטיבים אלו? 
בדיון ניתן להדגיש את המוטיבים האלה:
קרונות הרכבת, המספרים, העשן, מחיקת המספרים, הערפול, הפיכת המספרים לכתמים, הפרספקטיבה הרחוקה של הרכבת לעומת החלק הקדמי הלבן של הכרזה שבו כמעט ואין מספרים.

 

הכרזה שלפניכם מעוצבת כך שיש בה שני חלקים בולטים. החלק התחתון רובו חלק, ויש בו כיתוב הקושר אותו ליום הזיכרון לשואה ולגבורה וליד ושם, אך אין בו מוטיבים אומנותיים. לעומתו החלק העליון עמוס בפרטים: קרונות הרכבת מצוירים באופן נאיבי ועשויים מכתמי צבע; המספרים מעוצבים כך שנראה שהם הודפסו במכונה ולא נכתבו בכתב יד; ועשן עולה מקטר הרכבת. שלושת המוטיבים המרכזיים האלה נטמעים זה בזה, ויש חלקים בציור שבהם כמעט ואי אפשר להפריד ביניהם. המספרים הם המתלכדים לכתמי הצבע היוצרים את הקרונות. כל אלו מונחים על גבי הכרזה כך שייראו מרוחקים, והעשן נדמה כאופק הרחוק. 
הקרונות המרוחקים בכרזה מסמלים את המרחק בין המגורשים ובין המודעות של החברה שהמגורשים חיו בה. מעטים נתנו אז את הדעת למשמעות הקרונות העמוסים וליעד נסיעתם. גם היום ההיסטוריה מתרחקת מאיתנו, וההדים הברורים של הקולות האנושיים שהרכיבו את אותם קרונות עמוסים הולכים ונמוגים בדפי ההיסטוריה והופכים יותר ויותר מחוויה אנושית אחת להמון רב של אדם ולרשימות שילוחים ארוכות מאוד. 
שיעור זה מבקש להתחקות על האנשים שמאחורי המספרים. 

הביטו בציור שלפניכם:

את הרישום הזה צייר יהודה בקון מייד עם השחרור. 

  • מי לדעתכם הדמות העולה מהארובה?
  • מדוע לדעתכם הקפיד הצייר לצייר את הדמות לפרטיה?
  • האם יש חשיבות לקווים החזקים של הפחם על הנייר? האם הם עשויים להעיד על מצבו של האומן?
  • האם קיים לדעתכם פער בין הכותרת "'לזכר הטרנספורט הצ'כי לתאי הגזים" ובין הדמות האחת והברורה העולה מן הארובה?
  • מה לדעתכם ניתן ללמוד מהשימוש השונה בעשן ביצירה זו לעומת הכרזה הממלכתית?

את הציור צייר יהודה בקון, ניצול שואה שהיה נער בן שש עשרה כשהשתחרר מהמחנות הנאציים. בציור שלפנינו הוא הביא לידי ביטוי את האדם אשר מאחורי רשימות המספרים. הוא צייר את אביו, תוך הקפדה עיקשת על הפרטים, כך שדמותו תהיה דומה ככל הניתן למי שהיה. מספרו ברשימת השילוחים אינו חלק מדמותו, אלא חלק מרשימה של יותר מאלפיים איש אשר נשלחו באותו היום לאושוויץ-בירקנאו מגטו טרזיינשטט. בקון מתאר את דמות אביו העולה בציור כנר הזיכרון שלו. שלא כמו דמותו של האב ישראל בקון, המשרפה מצוירת בקווים כלליים וילדותיים. האומן הצעיר אינו מתאמץ לתאר את המבנה על כל פרטיו אלא מתמקד בדמותו של אביו. 
כך בקון מתאר בעדותו את רכבת המשא שהובילה אותם לאושוויץ-בירקנאו:

זה היה בדצמבר 1943. עזבנו את טרזין ב-5.12, כנראה הגענו ב-17.12. נדמה לי שהיינו 2,500 איש. האווירה הנוראה, הצעקות הנוראות כמו "החוצה", "לעזוב את הכול" [...].
עוד קודם לכן ברגע שעברנו את הגבול לפולין, היינו בשטח מלחמה. הכול נראה אחרת, אפילו הקטר של הרכבת השמיע יללה שונה. בכל מקום היה חושך. היה נדמה לנו שיללות הקטר מבשרות לנו דבר איום [...].
כשהגענו לאושוויץ ראינו אנשים חצי פראיים, בחליפות מפוספסות. הכו אותנו, צעקו עלינו [...] למעלה היו בלונים נגד טייסים. הם נראו כדגים, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי דבר כזה. היה נראה כנוף אגדתי, נוף של רוחות רפאים [...] הגענו לאושוויץ.
(מעדותו של יהודה בקון, ארכיון יד ושם) 

  • שימו לב לתיאור הרכבת ולתיאורו של מחנה אושוויץ בדבריו של בקון. האם יש דמיון בין תיאור זה ובין הכרזה הממלכתית?
  • האם האופן שבו יהודה בקון מתאר את הרכבת ואת המחנה הוא ניסיון לתת למקום משמעות ייחודית? מהי לדעתכם?

ד"ר שמעון אזולאי – פילוסוף, חוקר וכותב בנושאי אושר, משמעות ומוסר – כותב:


לחיות חיים בעלי משמעות פירושו להתבטא בעולם ולהשאיר עקבות ייחודיים ובעלי ערך בעולם. זהו הגרעין היסודי של מושג המשמעות. המשמעות, אם כן, נרקמת כתוצאה ממפגש בין האדם (הפרט) ובין העולם.
כל אדם, כל פרט, הוא השחקן הראשי על בימת חייו. המפגש האינטימי ביותר שלנו הוא עם עצמנו. מרגע הופעתנו בעולם אנו נדונים לעצב, לשמר, לטפח ולכונן את זהותנו. התודעה של כל אחד היא הזירה בה הוא פוגש בעולם ובה נרקמים האירועים המעצבים את עולמו הערכי, הרגשי והקוגניטיבי.

(http://www.levladaat.org/content/411)

  • בחרו משפט מהפסקה שנגע לליבכם או שיש לו משמעות בעיניכם.

בדבריו ד"ר אזולאי מניח כי חיים בעלי משמעות משאירים עקבות ייחודיים ובעלי ערך בעולם. ידוע לכול שטביעת האצבע של כל אחד וכל אחת מאיתנו ייחודית ואין שנייה לה. אנו מטפחים ומעצבים את זהותנו האישית. אך כל אלה נלקחו מאותם קורבנות יהודים שעלו על רכבות המשא ונסעו אל מותם. המפגש עם העולם המתפרק היה טרגי, שום דבר ממי שהיו לא היה יכול לבוא לידי ביטוי. הם נידונו לרצח, ובתוך כך נשללה מהם זהותם המטופחת והמעוצבת והם הופרדו באלימות מחייהם. 
כשאנו מנסים להתחקות על אותם אנשים, אנו מבקשים להחזיר להם את זכותם הטבעית: הזכות למשמעות. נעשה זאת בעזרת המכתבים האחרונים שהם שלחו מרכבות המשא. מהם עולה דמות אדם על פחדיה הגדולים, משאלות ליבה, דאגתה לבני משפחה ועוד.  

בחרו שני מכתבים אחרונים או גלויות אחרונות וחשבו:

  • האם הכותב מנסה למסור מסר? 
  • האם הוא יודע לאן הרכבות נוסעות?
  • חפשו בארכיון יד ושם את שמותיהם של כותבי המכתבים או הגלויות. איזה מידע נוסף נגלה לפניכם?  

דיון מסכם

  • "לחיות חיים בעלי משמעות פירושו להתבטא בעולם ולהשאיר עקבות ייחודיים" (ד"ר שמעון אזולאי). אילו משמעויות מקבלות ביטוי במכתבים אלו?
  • התבוננו שוב בכרזה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מהי לדעתכם המשמעות של הסמלים שבה – למשל הקרון, העשן והמספר – בזיכרון השואה כיום?

הקרון והמספר נעשו לסמלים מובהקים של השואה. הם ביטוי אוניברסלי להעלמת זהות האדם. האם נוכל לחלץ את תווי פניהם של הקורבנות ולהכיר את מי שהיו בטרם הניסיון האכזרי לשלול מהם את אנושיותם?
הלימוד המשולב של סמלי מחיקת האדם והמכתבים האחרונים שבהם הביעו אותם היהודים את זהותם ואת המשמעות שיצקו בה מעמיד אותנו מול שאלת המשמעות האנושית של השואה. הקרונות בכרזה נוצרים מתוך התקבצות של המספרים הרבים. כיצד נוכל לחלץ מתוכם את ההבנה כי מדובר למעשה באדם ועוד אדם ועוד אדם אשר היו בעלי שם, משפחה, חלומות ושאיפות? כיצד נתחקה על עקבותיהם הייחודיים בעולם?