המשפחה היהודית בתקופת השואה – מערך שיעור בעקבות "משחק עם מפתח"

התלמידים ידונו במשמעויות השונות של שם הסיפור על ידי אסוציאציות למילים "משחק" ו"מפתח" ולצירוף שלהן.
יש לרשום על הלוח את רשימת האסוציאציות שהעלו התלמידים למילים אלו, למשל:

משחק: כיף, בילוי, הדמיה של מצב, דמיון, לשחק תפקיד, יציאה מהמציאות, הסתרה, הרחקה, טשטוש גבולות של מציאות ודמיון, בריחה
מפתח: אמצעי גישה, שליטה, בעלות, ביטחון, הגנה, צופן (קוד), עמדת מפתח, איש מפתח, מפתח מילים וכדומה.

התלמידים יקראו בכיתה את הסיפור קריאה משותפת במשך כעשר דקות, ולאחר מכן תהיה הפסקה קצרה, ובה יעיינו התלמידים בסיפור עיון אישי.

שאלות מנחות לדיון

1. מה נושא הסיפור?
   משפחה יהודית מנסה להסתתר בתקופת השואה.
2. אילו פרטים בסיפור מעידים שהוא מתרחש בשואה? 
   א. זו דירתם השלישית שבני המשפחה גרים בה
   ב. המילה "מלחמה"
   ג. המאפיינים האריים של הילד
   ד. בריחה בהולה
   ה. מחבוא
   ו. שגרת תרגול של "המשחק" מדי ערב.
3. מה עומד במרכז העלילה?
   הניסיון להציל את אבי המשפחה בשגרת תרגול של "המשחק" מדי ערב.
4. מדוע תרגול ההסתתרות נעשה במשחק?
   משחק הוא מרכיב חשוב בחייו של הילד. מרבית שעות היום הוא עסוק במשחקים, ולכן כדי להסיר מעל כתפי הילד את כובד האחריות שבמשימה זו, ההורים יוצרים מצב דמיוני. המשחק נועד לפשט את התפקיד הקשה שמוטל על הילד: הוא מציב חיץ בין עולמו הילדותי והמוגן של הילד לבין הסכנות שאורבות בחוץ.
5. מי המשתתפים במשחק ומה תפקידם?
   א. האב - תפקידו להסתתר.
   ב. הילד - תפקידו לעכב את המחפשים אחר האב.
   ג. האם - אין לה תפקיד במשחק עצמו, היא משמשת כבמאית או כמפעילה של המשחק. היא נותנת את האות לתחילת המשחק (צלצול הפעמון שבדלת) ומסמנת את הסכנה שעומדת בפתח.
6. מי השחקן הראשי במשחק?
   הילד. גורל המשפחה תלוי בהצלחתו במילוי המשימה: לעמוד בזמנים (כדי שהאב יספיק להסתתר), להרעיש, להיראות טבעי, להגיד את הדברים הנכונים ועוד.
7. האם המשחק כפי שהוא מתואר בסיפורה של אידה פינק עולה בקנה אחד עם האסוציאציות שנרשמו על הלוח בתחילת השיעור?
8. מה התפקידים המוטלים על הורים לדעתכם? האם ההורים בסיפור ממלאים את תפקידם?
   להורים תפקיד מכריע בעיצוב זהותם וגורלם של ילדיהם: גיבוש הדימוי העצמי של הילדים, מימוש שאיפותיהם האישיות והקניית הערכים שידריכו את חייהם. יחסים אלו נשענים על קִרבה ועל תלות הדדית. הילדים נזקקים להורה הבוגר שיספק את צורכיהם הבסיסים – מזון, מחסה ואהבה שאינה תלויה בדבר. צמיחתם של הילדים ויציבות עולמם הפנימי תלויות במידה רבה ביכולתם של ההורים למלא תפקיד זה.
   בסיפור ניכר שהוריו של הילד דואגים לשלומו ואוהבים אותו, אולם בצד הניסיון לשמר במשהו את המסגרת המשפחתית, קיימת חרדה קיומית. לפיכך לילד תפקיד קריטי: עליו להגן על משפחתו. בידיו המפתח להצלת חייהם.
9. אפיינו את הדמויות: האם לדמויות מאפיינים גופניים ואישיותיים כגון שמות, מראה ואופי?
   לדמויות אין פנים, שמות ומאפייני אישיות, האפיון שלהם נגזר מהמצב.
10. מדוע אין הן מוצגות בשמותיהן? כיצד הדבר משפיע על הקורא?
    עובדה זו מעוררת הזדהות עם הדמויות ובה בעת יוצרת ניכור והרחקה כי הדמויות, כמו המקום, כלליות ולא מזוהות. ייתכן שהסיפור מנסה לתאר מצד אחד מציאות של משפחה יהודית טיפוסית בתקופת השואה - נרדפות, בריחה, משבר זהות - ומצד אחר את הדה-הומניזציה של המשטר הנאצי ואת השפעתו על האוכלוסיות המקומיות.

מומלץ לסיים את השיעור במשפט שסוגר את הסיפור:

"מת', ענה הילד והשליך עצמו אל אביו, שעמד בסמוך ומצמץ בעיניו בצורה מצחיקה, אבל מזמן היה גם הוא עצמו בגדר מת בשביל כל אותם שיצלצלו באמת."
(אידה פינק, "משחק עם מפתח", סוף העולם הראשון שלי, עם עובד, תל אביב 1997, עמ' 40).

"20 בדצמבר 1941
ברחוב קרוכמלנה ישנו חדרון בלי זגוגיות, בלי דלת, ובחדר - 3 ילדים. מאשה בת העשר היא כבר כמעט שנה תמימה המטפלת היחידה של אחותה בת הארבע ושל אחיה בן החמש עשרה, המשותק. היא פושטת יד בצד זה ובצד השני של השער. מוכית, בעוטה, לא פעם חומקת בנס מתחת לרגלי הז'נדרם הזועם. לא פעם נופלת מהחומה - אך אף פעם לא חזרה הביתה בידיים ריקות."1

"האם הספיק אבא להשתחרר? אמא רצה קדימה להתבונן מקרוב בפני הצועדים, ואני בעקבותיה. [...] הנה עוד מעט קט והיא מתערבת בצועדים - היא מלפנים, ואני מאחור נרתע מן הטורים הקרבים ומן הגרמנים המקיפים אותם - ולפתע נשמעה קריאה חדה HALT! . אמא כמו מתעלמת מן הצו הברור ופונה לעבר הגרמני, מוכנה להסביר לו בגרמנית רהוטה שטעות נפלה כאן, כי לא נחוץ שבעלה יועבר לריגה, הלוא משפחתו נשארה כאן, והנה גם בתו הקטנה על זרועותיה והוא עצמו עובד חיוני אפשר מיד להביא אישורים לכך. אבל נראה שהלה מלכתחילה לא מתעניין בטענותיה ואינו שועה לדבריה, אלא רק מרים את רובהו הישר לעברה של אמא תוך קריאה נמרצת ורגוזה יותר עיצרו! עיצרו!"2

"... אבא טיפס אחרי לשם. אחר כך הסתבר שגם אמא, והם כיסו את עצמם בחבילות הקש, ואנחנו שכבנו שם שעות. והגרמני חיפש, ולא רק הגרמני, גם הגוי. והיו צעקות וזה נמשך המון זמן. כמעט לפנות ערב הגרמני אמר שאם היהודים האלה לא יוצאים החוצה הוא יצית את כל הקש. וברגע שהוא שמע את זה, אבא החזיק את אמא ברגלים (אחר כך התברר שהוא החזיק לה את הרגל) אבל היא בכח בעטה בו והיא יצאה החוצה זרקה עלינו הרבה מאד חבילות קש. אנחנו כמעט נחנקנו. היא טיפסה למטה. היא לקחה את כל מה שהיה שם, איזה מזוודה עם בגדים, כל מה שהיה. היא לקחה, ירדה למטה, והיא ניגשה לגרמני ואמרה לו: אתה חיפשת אותי? הוא אמר לה: איפה היית? אז היא אמרה: הייתי פה למעלה, שכבתי בתוך חבילות הקש. הוא שאל: איפה בעלך והבת? אז היא אמרה: למה אתה חושב ששכבתי פה כל היום? אני שכבתי פה כי חיכיתי שהם יברחו, בוא אני אראה לך מאיפה שהם ברחו. והיא דחפה שם דלת ואמרה: הנה, אתה רואה, פה יש סולם, מהסולם הזה הם ירדו מהחור. וזה היה ממש בפאתי היער, והם נכנסו לתוך היער והם שוהים שם מספיק זמן שבעלי הספיק להתרחק בתוך היער, אתה בחיים שלך לא תמצא את בתי. בתי תישאר בחיים, אתה בחיים לא תמצא בתי. היא מאוד מאוד צעקה.
אבא לא ידע מה לעשות. הוא שם את ידו על הפנים שלי, על הפה, אבל הוא לא הצליח לכסות לי את העיניים, כי לא היה מספיק מקום, זה היה מקום צר. הוא איכשהו הצליח להזיז יד אחת, הוא פחד שאני אצעק. אבל את העיניים הוא הצליח לכסות לי. והגרמני אז ירה והרג את אמא."3

"ב-8 במרס 1944 העירה אותי משנתי בחמש לפנות בוקר המולה של צעדים ושל קולות זרים, ועל השמשה האטומה של דלת חדר השינה הסתמנה צללית של חייל נאצי. פקדו עלינו להתלבש: קמנו רדומים, משותקים, ממאנים להאמין. בתעודות הזהות המזויפות לא הייתה כל תועלת, משום שגם אותנו הסגירו לידי הפשיסטים ובעקבות זאת לגרמנים. 'אימאל'ה, תחזרי מהר...' נשמע קולה של הילדה הגדולה (בת השלוש וחצי); השניה (בת אחד עשר חודשים), אחרי לילה ארוך של בכי גחמני, עדיין הייתה מבולבלת ומטושטשת. תודה לאל, אין לוקחים אותן מיד. אנטה, האומנת שכבר שלושים שנה שותפה לחיי המשפחה, קוראת תגר על איומי הנאצים העומדים לחזור בתוך זמן קצר. היא נמלטת עם הילדות ומצילה אותן מן המעצר."4

"ילדונת שלי אהובה ויקרה מכל,
כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העליתי על דעתי שאחרי שש וחצי שנים איאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה. ראיתיך בפעם האחרונה ביום הולדתך השישי, ב-13 בדצמבר 1943. הייתי באשליה שאראה אותך שוב טרם עוזבנו, אך עתה אני יודעת שזה לא יקרה. איני רוצה לסכן אותך. אנו נוסעים ביום שני והיום יום שישי בערב [...] לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה, כפי שהיית בביתנו, את קול קשקושך הילדותי, החמוד, את ריח גופך הטהור, את קצב נשימתך, את חיוכך ואת בכיך; נוטלת אני עמי את הפחד האיום, התהומי, אשר לב אמך לא היה מסוגל לשכך אפילו לרגע אחד... זכרי לטובה את הסבים והסבתות המכובדים ביותר, הדודים והדודות וכל המשפחה. שמרי את זיכרוננו כולנו ואנא, אל תאשימינו. ואשר לי, אמך, מחלי לי, מחלי לי ילדתי היקרה על שילדתיך, ברצוני היה להביאך לעולם בקהילתך ולחיות את חייך שלך, ואם הדברים התגלגלו אחרת, אין זו באשמתנו; לכן אני מתחננת, גוזלי שלי היקר שלי, היחיד שלי, אנא אל תאשימנו. השתדלי להיות טובה כמו אביך ואבות אבותיך, ואהבי את ממלאי מקום הוריך ומשפחתם, אשר בוודאי יספרו לך עלינו. הייתי רוצה שתעריכי עד כמה הם מקריבים את עצמם למענך ותהיי להם לגאווה, כדי שלא תהייה להם סיבה להתחרט על העול אשר הם לקחו על עצמם מרצונם. עוד דבר הייתי רוצה שתדעי, שאמך הייתה אדם זקוף קומה, למרות כל ההשפלות שירדו עלינו מידם של אויבינו ואם ייגזר עליה למות, היא תמות בלי לגנות, בלי בכי, אלא תעלה על שפתיה חיוך של בוז כלפי תליניה. מאמצת אני אותך אל לבי, נושקת בלהט ומברכת אותך בכל העצמה של לב ואהבה של אם. אמך"5

שרה ויחיאל גרליץ מבנדין (פולין) הפקידו את בתם היחידה דיתה, בת השש, אצל חבר פולני. מתוך תחושה שהם לא ישובו לראות את בתם, הם השאירו לה מכתב, והיא הייתה אמורה לקרוא אותו כשתתבגר. בני הזוג ניצלו ועם דיתה עלו יחד לישראל.

• 1. 1
• 2. 2
• 3. 3
• 4. 4
• 5. 5