אוסף החפצים של יד ושם- עדות דוממת מתקופת השואה

באוסף החפצים  ביד ושם שמורים כ-42,000 פריטים. מקצתם מוצגים במוזיאון לתולדות השואה, אחרים בבית הכנסת, חלקם מוצגים בתערוכות מתחלפות. בין אם מדובר בפריט מוצג ובין אם לא, כל פריט הנשמר באוסף החפצים מספר את סיפור השואה של בעליו.

במשך עשורים פועל יד ושם לאיסוף החפצים והסיפורים שמאחוריהם, במטרה לתעד את תקופת השואה.

מיכאל טל, מנהל מחלקת החפצים באגף המוזיאונים ביד ושם משנת 2014, שמכיר כמעט כל תכשיט, כל צלחת, בגד אסיר, תליון או חפץ אחר השייך לאוסף, הוביל אותנו אל מאחורי הקלעים של האוסף המוזיאלי שטרם חשף את כל סודותיו.

החפץ: מספר רבדים של משמעות

מאז הקמת יד ושם בשנת 1953, מתוקף חוק שחוקקה הכנסת, אוסף יד ושם חפצים הקשורים למאורעות השואה. "מאז הקמת יד ושם ועד היום, פנו אל המוסד ניצולי שואה רבים ובני משפחה של נרצחים ושל ניצולים במטרה למסור חומרי תיעוד מסוגים שונים" סיפר טל עם כניסתנו לחדר האוספים של החפצים "מסמכים, תצלומים, יצירות אמנות וחפצים מתקופת השואה מעידים על שארע. טלאים צהובים, מדי אסירים, מספרי אסיר שנחרטו על לוחיות ברזל ועוד, משמשים כעדות היסטורית מוחשית  לקיומם של הגטאות, המחנות ותהליך ההשמדה"

"עוד בשיא תקופת השואה" סיפר טל "כבר חשבו יהודים באזורי הכיבוש על איסוף ראיות שיהוו עדות לאירועים הקשים ולסבלם של היהודים. לא מעטים הבינו את חשיבות התיעוד כבר בתקופת השואה, ומי שיכל לשמור חפצים או לכתוב על המתרחש במטרה להעיד על האכזריות הבלתי נתפסת שסגרה על היהודים, עשה זאת". 

"בעשורים הראשונים לקיומו של יד ושם אספו את הפריטים ההיסטוריים מבלי לתת משקל גדול לפריטים אישיים ולסיפורים שהם מספרים. בשנת 1973 פתח את שעריו מוזיאון השואה הראשון ביד ושם. התצוגה במוזיאון כללה בעיקר מסמכים ותצלומים. חפצים לא הוצגו במוזיאון למרות שכבר בשנת 1962 החלו עובדים ביד ושם לגבש את הרעיון של אוסף מוזיאלי שיכלול חפצים ויצירות אמנות, בעיקר ציורים. רק בשנת 1995 הפך אוסף החפצים של יד ושם לאוסף עצמאי ונפרד". 

חזון חדש

מתחילת כהונתו של אבנר שלו כיו"ר יד ושם, בשנת 1993, ביקש שלו להרחיב ולהעמיק את זיכרון השואה ואת הוראת השואה. אחת מהיוזמות הגדולות שקידם הייתה הקמתו של מכלול מוזיאוני חדש הכולל את המוזיאון ההיסטורי לתולדות השואה שנפתח בשנת 2005. המוזיאון שהיה קיים עד אז ביד ושם הציג בעיקר מסמכים או תמונות שצילמו הגרמנים, כך שהמבקר למד על השואה מנקודת מבטם של הגרמנים הנאצים ועוזריהם" הסביר טל, "עם תכנון מוזיאון חדש הוחלט להציג את השואה דרך נקודת המבט של היהודים. המוזיאון ההיסטורי מציג את תולדות השואה מנקודת מבטם של היהודים בעזרת סיפורים אישיים של קורבנות השואה המשולבים בתוך הקונטקסט הכרונולוגי-היסטורי של מאורעות התקופה".

"האדם היהודי עומד במרכז החזון המוזיאלי העכשווי של יד ושם. המטרה היא להתמקד באדם, בקורבנות השואה, באמצעות סיפוריהם של יחידים, משפחות וקהילות, במקומות מסתור, בגטאות ובמחנות. בשונה מהתצוגות באתר מחנה אושוויץ ובאתרי מחנות אחרים באירופה בהם מודגשים ממדי השואה באמצעות כמויות עצומות של נעליים, מזוודות, וחפצים אחרים שממחישים את הרצח ההמוני, יד ושם מבקש לשמר את זיכרון האדם היחיד לצד תיעוד הרצח ההמוני. ומה יכול להיות מתאים יותר מחפצים אישיים מקוריים לספר על קורותיהם של אנשים שעברו את השואה?"

"את כוחם של החפצים להעיד ולהעביר סיפורים רצופי משמעות הבינה כבר בתחילת הדרך חביבה פלד-כרמלי ז"ל שהקימה את מחלקת החפצים והביאה רוח חדשה לגישת המוזיאון" סיפר טל "המחלקה המיוחדת שקמה ואמונה היום על אוסף החפצים משקיעה מאמצים מתמשכים להרחיב את האוסף הקיים. יד ושם קורא לציבור הרחב להפקיד חפצים אישיים למשמרת ומשקיע בכך משאבים רבים".

להחזיר את האינדיבידואל למרכז ההיסטוריה

עם הקמת אוסף החפצים החלה גם עבודת תחקיר נרחבת לגבי החפצים במטרה לאפשר לכל חפץ לספר את סיפורו. במסגרת התחקיר מבקשים עובדי אוסף החפצים להגיע למידע רב ככל הניתן אודות החפץ והאנשים שמאחוריו. עבודת התחקיר עשויה להימשך גם מספר שנים, לא תמיד המידע זמין ולא תמיד ניתן לקבלו.

הפריטים באוסף החפצים מגוונים ביותר. "חפץ יכול להיות כמעט כל דבר. אנחנו אוספים חפצים הקשורים ישירות לשואה כמו טלאים צהובים לצד חפצים יומיומיים שהיו בשימוש באותה התקופה וביכולתם לשפוך אור על חיים שאבדו". הסביר טל. "חפץ יכול מבחינתנו להיות ספר מתכונים או צעצוע של ילד, כלי אוכל או תכשיט, כל פריט השייך לתקופה ולאנשים שעברו את השואה שביכולתו לספר את סיפורם". לשם המחשה, חוזר טל לסיפור המשקפיים של בלומה וולך, שנמסרו על ידי בתה טולה ליד ושם:

"האם והבת גורשו יחד מגטו לודז' למחנה אושוויץ-בירקנאו. בזמן הסלקציה, הן לא הספיקו להבין מה קורה וכבר הפרידו ביניהן. בלומה הובלה מהרמפה היישר לתאי הגזים. טולה גילתה שבכיס מעילה נמצאים משקפיה של אימה. בידיעה שכבר לא תראה אותה לעולם שמרה על המשקפיים - הזיכרון המוחשי היחיד שנותר לה מאימה. גם לאחר המלחמה סירבה לזרוק את המשקפיים. כשהם החלו להתפרק, בשנות התשעים, טולה מסרה אותם ליד ושם. המשקפיים עם העדשות השבורות והמסגרת שהפכה לפירורים מהווים עדות חזקה ועוצמתית במיוחד לקורותיהן של טולה ושל בלומה אמה שהופרדו בסלקציה באושוויץ, כשטולה נשלחה לעבודה ואימה נשלחה אל תאי הגזים. המשקפיים מוצגים היום במוזיאון לתולדות השואה".

עשר הגלריות במוזיאון ההיסטורי לתולדות השואה בקמפוס יד ושם מכילות יותר מאלף חפצים, המהווים עדות ישירה למאורעות השואה. מאחורי כל חפץ מסתתר מסע, גורל של בעליו, שהיה בין קורבנות הנאצים. כך, הופך כל חפץ למוסר העדות, ומעניק שם ופנים לקורבנות השואה, בין אם שרדו ובין אם לא.