עובדי יד ושם חולקים רגעים מיוחדים מהעבודה היום-יומית: סיפורה של אמנדה

אני עובדת ביד ושם כמעט 30 שנה. במהלך אותה תקופה, היו מקרים רבים שבהם הופתעתי או התרגשתי עד דמעות - בדרך כלל במהלך אירוע מיוחד, בין אם זה מפגש ייחודי של הקינדרטרנספורט, חנוכת בלוק 27 באושוויץ או האזנה למוזיקאי בהופעה כשהוא מנגן בכינור ששרד את השואה. אבל לפעמים לא צריך אירוע גדול כדי שיהיה לי עור ברווז. לפעמים דברים פשוט מתאחדים, הווה ועבר מתנגשים, הכוכבים מתיישרים, איך שלא תרצו לקרוא לזה - והשבוע היה לי רגע קסום כזה.

אמי גרה בדיור מוגן לקשישים בירושלים. אני מבקרת אותה כמה פעמים בשבוע, והפעם קבעתי שאראיין מועמדת אפשרית לתפקיד המטפלת שלה. המועמדת הצעירה איחרה, אז ישבתי על ספסל מחוץ לבניין וחיכיתי. לאחר מספר דקות, כשהתחלתי להרגיש את האוויר הירושלמי הקר מחלחל בעצמותיי, יצאה החוצה אחת מדיירות הבניין והצטרפה אלי לספסל. היו לה פנים נבונות וידידותיות, ועשיתי מה שאני תמיד עושה במצבים האלה - פתחתי בשיחה. מסתבר שלמרות שמעולם לא ראיתי אותה לפני כן, היא גרה באותו בניין עם אמא שלי כבר כמה שנים, ואפילו זכרה את אבי האהוב, שנפטר לפני שנתיים.

כמו שקורה תמיד כשאני מתחילה לדבר עם אדם מבוגר שמזכיר שהוא מאירופה, השיחה נסובה על השואה. שאלתי אותה איפה היתה בזמן המלחמה, והיא ענתה: "הייתי שלוש שנים בגטו, אבל לא מהמפורסמים שבהם". "אני עובדת ביד ושם", עניתי, "נסי אותי". לאחר שציינתי ששמעתי על הגטו, לחצתי עליה לספר לי עוד. היא אמרה שמשם גורשה למחנה העבודה גרינברג. רצה הגורל ומחנה גרינברג הופיע בתערוכה מקוונת שעבדתי עליה לפני מספר שנים, על צעדת המוות לוולארי, צעדה ידועה לשמצה ש-1,000 נשים נאלצו לצעוד בה בסוף 1944. "הייתה צעדת מוות מפורסמת מגרינברג", שחתי. "הייתי בצעדה ההיא," היא ענתה, "ברחתי מהצעדה ההיא." עכשיו כמובן השערות עמדו על זרועותיי, וזה לא היה קשור לאוויר הערב הקריר.

התערוכה על הצעדה לוולארי טבועה בזיכרוני, שכן הפרטים היו קשים למדי, והשקעתי במיוחד לאור העובדה שגם אמה של אוצרת התערוכה הייתה בצעדה, וכך גם אשתו של קשיש מקסים שהתיידדתי איתו במהלך שנותיי ביד ושם. כן, הגברת הקטנה והמתוקה הזו, שבשלב הזה למדתי שקוראים לה קלה זלצר, אכן הכירה את אמא של חברתי, כמו גם נשים אחרות, שנזכרתי בשמותיהן ושאלתי אותה לגביהן. בשלב הזה כבר הייתי קרובה לדמעות ורציתי נואשות להמשיך בשיחה, אבל החיים הפריעו בדמות מטפלות שונות, נוכחות ופוטנציאליות. הבטחתי לה שבקרוב אבוא לבקר אותה, ונראה שהיא די התרגשה מכך. ריחפתי באוויר למשך שארית הערב: פגשתי ניצולה מצעדת המוות לוולארי! מסתבר שהיא כבר חגגה את יום הולדתה ה-100, והיא עדיין צלולה ובהירה כבדולח. מיד יצרתי קשר עם חברתי, אוצרת התערוכה שפרשה מאז, ושלחתי לה הודעה ארוכה ונרגשת על המפגש הקסום שלי עם קלה. זה סוף החלק הראשון.

החלק השני היה למחרת בבוקר. הגעתי לעבודה כרגיל, ובמהלך הבוקר הוסבה תשומת לבי לתערוכה מקוונת חדשה שאני מתרגמת, על חתונות לפני השואה, במהלכה ואחריה. פתחתי את קובץ המחשב הרלוונטי ונדהמתי לראות שהטקסט הבא שלי נקרא "נח וקלה זלצר." "אין סיכוי!!!" חשבתי. סרקתי במהירות את הטקסט, ונחשו מה? זו אותה קלה שפגשתי רק ערב קודם. שוב עור ברווז. מה הסיכויים??? שלחתי הודעה נוספת לחברתי האוצרת, שמיד כתבה בחזרה, בחכמה, ש"אין דבר כזה צירוף מקרים". היא גם האירה את עיני וציינה שהכפפה שקלה סרגה בגרינברג מוצגת במוזיאון יד ושם לתולדות השואה בחלק על וולארי.

לא יכולתי לשמור את כל זה לעצמי ורצתי לספר את הסיפור לעמיתה מאותה מחלקה. כשהגעתי לחלק על הכפפה, הבעת פניה השתנתה. עכשיו היתה היא עם עור הברווז. "לא תאמיני לזה," אמרה והזיזה את מסך המחשב שלה כדי שגם אני אוכל לראות. "אני בדיוק עובדת על עדכון אחד מדפי האתר שלנו, שמציג חפצי שואה שונים ו...". אתם כבר ודאי מנחשים. מהמסך הביט בי תצלום הכפפה של קלה. אם כבר מדברים על הכוכבים שמתיישרים!!! כוסי רויה. זה מה שמייחד את העבודה ביד ושם. רגעים כאלה, שבהם נראה שהכל מתחבר ואתה מרגיש כאילו אתה חלק ממשהו הרבה יותר גדול מעצמך. במיוחד עכשיו, כשהכל כל כך לא בטוח, לא צפוי, כואב ועצוב - ברגע כזה אני מרגישה שבאמת קיבלתי מתנה.