תכנית מיוחדת: 'זיכרון בתנועה – שואה, זיכרון ווידאו-דאנס', בשיתוף מרכז הצפייה, יד ושם

תכנית מיוחדת: 'זיכרון בתנועה – שואה, זיכרון ווידאו-דאנס', בשיתוף מרכז הצפייה, יד ושם נערכה בסינמטק תל אביב במסגרת Vdance - פסטיבל הוידאו-דאנס הראשון בישראל

אלן קייז'ה:

"יש אחריות ואתגר עצומים ביצירת כוריאוגרפיה שתבטא את זיכרון השואה. לייצג דימוים של אובדן, בגידה, חוסר וודאות, ייאוש ונחישות מבלי להיות מלודרמטי, לסגת לתבניות מוכרות של ביטוי פיזי או לקלישאות".

במקום בו אין דיבור והייצוג הוא לא מילולי, משתמשים בגוף ובשפת המחול כדי להעביר נרטיב ורגשות, במיוחד בנושאים שקשה לבטא במלים ובאירועים שקשים לייצוג, כמו השואה. הקרנת שתי עבודות הוידאו-דאנס, "זאמל" (7 דקות, 1999) ו"שרה" (6 דקות, 1999) של להקת Kaeja d’Dance מטורנטו, קנדה, היו נקודת המוצא לבחינת זכרון השואה וייצוגיה  במדיום הוידיאו-דאנס, שחוקרת הקולנוע מאיה דרן כינתה "כוריאוגרפיה עבור המצלמה”.

היוצרים, אלן קייז'ה- במאי וכוריאוגרף, וקארן קייז'ה- רקדנית ויוצרת שותפה, התארחו בפסטיבל שנערך בסינמטק תל אביב ובמרכז הצפייה ביד ושם במאי 2006. יחד עם הבמאי מארק אדם הם יצרו שבעה סרטי וידאו-דאנס, המתייחסים לסיפורו האישי של אביו של אלן קייז'ה, מורטון נוריס (נוסל), ניצול שואה מקוטנו. אלן נחשף רק בבגרותו לסיפורו של אביו, קצב במקצועו ששרד את אושוויץ הודות לעבודתו במטבח המחנה. קארן קייז'ה התייחסה לתהליך היצירה: "העיבוד של מחול על במה לסרט, הדגיש את הצורך להאיר דימויים טעונים רגשית, ביחד עם מוזיקה, כדי לייצר תגובה אצל הצופה. אני חשה שמחול שנתפס בעדשת המצלמה יכול לשמר את השלמות שבכל אחת משתי האמנויות הללו, ולתת להן משמעות היסטורית."

היצירות שהוקרנו מאפשרות שיח על השואה על ידי שימוש בדימויים הטבועים בזיכרון הקולקטיבי, תוך עיבודם בשפה חדשה: שפת המחול והשפה הקולנועית. ד"ר גדעון עפרת התייחס לסרטים שהוקרנו וחשיבותם בעבודתו של יד ושם: "מהי התעודה של יד ושם? לתעד, לזכור, לחנך? בוודאי שכן, אבל גם לעשות את עבודת האבל (mourning) באמצעות סמלים. האנדרטה היא מטפורה, מונומנט של זיכרון. יום הזיכרון מחייה את ההקשר של האנדרטה, אבל גדולתה של מטפורה היא בהיותה פתוחה לפרשנותו של הצופה. "זאמל" של להקת "קייז'ה ד'דאנס" יכול להיתפש כביטוי של המצב האנושי, על בעיות השפה, על הזוגיות, על פליטים; הרפסודה יכולה להיות מקום של סבל כללי. אין ספק שההקשר סוגר את "זאמל" לסיפור השואה, אך בד בבד מקנה לו את גדולתו כמטפורה, אמנות הפורצת את ההקשר ויוצא משיח השואה אל הקיומי."

אבנר שלו סקר את השינוי בסוף המאה הקודמת שחל בייצוג השואה, במחקר ההיסטורי ובתיעוד האודיו-ויזואלי: "החל בתיעוד הזוועות בברגן-בלזן מייד לאחר שחרור המחנה, המלודרמה של המיני סדרה  האמריקאית "שואה", ו"רשימת שינדלר" של  שפילברג- הם דוגמאות לכך שהמדיום הויזואלי היה מהמשפיעים על תודעת השואה וזיכרונה. היום אנו נמצאים בצומת, שאינו מבטיח דבר- מה יהיה על זכרון השואה בעוד 20- 50 שנה? האם שיני הזמן יהפכו אותה ל"עוד" אירוע היסטורי? או האם השואה תמשיך לחיות בתוכנו, כיוון שהיא חלק מהחומרים שמעצבים זהות אישית וקולקטיבית? לא הסיפור ההיסטורי הגדול ולא הקלישאה הויזואלית לבדם יכולים לעצב תודעה. בעידן הפוסטמודרני, היצירה האמנותית היא זו שיכולה לחבר את האדם לחוויה אישית משמעותית, שבונה את היכולת להתמודד עם השואה וזכרונה."

תודות לאבי פלדמן, מנהל פסטיבל Vdance על שיתוף הפעולה, ולמימי אש, מרכז הצפייה, יד ושם, על העזרה בהכנת התכנית.