"אני רק נקודה קטנטנה, אפילו במיקרוסקופ קשה מאוד לראות אותי – אבל אני יכולה לצחוק על כל העולם, כי אני יהודייה. אני ענייה וכלואה בגטו. אינני יודעת מה יהיה אתי מחר – ועדיין אני מסוגלת לצחוק על כל העולם כי שיש לי משהו חזק מאוד שתומך בי – האמונה שלי".
אלה מילותיה של רבקה ליפשיץ בת ה-14 הלקוחים מיומנה שכתבה בגטו לודז' מאוקטובר 1943 עד אפריל 1944. רבקה נולדה בספטמבר 1929 בעיר לודז', בתם של מרים וינקעל (יעקוב) ליפשיץ, צאצאי שושלת דגולה של רבנים פולניים. אחרי שאיבדה את הוריה ואת אחיה מחמת מחלות וגירושים, הייתה רבקה עם בנות דודתה מינה ואסתר ליפשיץ עד סוף המלחמה. אחרי שהתגברו על הרעב בגטו לודז' ושרדו מאימי מחנה אושוויץ וממצעד המוות המפרך, הגיעו שלוש בנות הדודות לברגן-בלזן, מותשות וחולות מאוד. אסתר ראתה את רבקה בפעם אחרונה בבית החולים כשהיא על ערש דוויי. אסתר ומינה התאוששו בשוודיה אך לא ראו אותה שוב מעולם או שמעו על אודותיה. רק בקיץ 2011 סופר להן על היומן, בזכות דף העד שהגישה מינה ליד ושם לזכרה של רבקה.
את יומנה של רבקה מצאה בתוך אפר המשרפה באושוויץ-בירקנאו בתחילת שנת 1945 זינאידה ברזובסקיה, רופאה שהגיעה למחנה עם הצבא האדום המשחרר. היומן בנכתב בפולנית, ביידיש ובעברית ותיעד את חייה של רבקה יום אחרי יום – את תקוותיה, את חלומותיה ואת רגשותיה העמוקים ביותר. ד"ר ברזובסקיה שמרה את היומן בתוך מעטפה, עם גזיר העיתון של הכתבה על שחרור אושוויץ. יותר מ-50 שנה שכן היומן בתוך המעטפה, עד שמצאה אותו נכדתה של ד"ר ברזובסקיה בין חפצי אביה ביוני 2008, והוא הובא למרכז זיכרון השואה במוקד השירות למשפחה היהודית (JFCS) בסן-פרנסיסקו.
עובדי הארכיון במרכז החלו מיד לחקור את זהותה של כותבת היומן, ובסופו של דבר מצאו את דף העד לזכרה של רבקה שכתבה מינה בויאר ב-1995 ושעודכן בשנת 2000. בעזרת צוות של יד ושם נוצר קשר עם המשפחה דרך הדסה חלמיש, בתה של מינה, והיא התרגשה מאוד כששמעה שהיומן נמצא אחרי כל השנים האלה.
באסתר ובמינה עוררה קריאת היומן מחדש את הזיכרונות הכואבים של החוויות שעברו בעת המלחמה, אך בד בבד היא נסכה בהן את הכוח לחלוק עם הדור הצעיר את המסורת של המשפחה – האמונה החזקה אשר באה לידי ביטוי בדרך נוקבת כל כך ונוגעת ללב ביומנה של רבקה.
"ניסיתי להתנתק מכל זה אבל זה פתאום חזר לי", אמרה מינה. "עברו עליי כמה לילות חסרי שינה כי חייתי מחדש את הכול [...] אבל אינני מתכוונת לתת [לנאצים] את הסיפוק שאינני יכולה לישון. זאת לא אעשה לעולם".
אסתר הייתה הגדולה בבנות המשפחה וקיבלה עליה את האחריות לגדל את רבקה לאחר מות הוריה. היא נזכרה כמה היה חשוב היומן לרבקה, איזה תפקיד מרכזי מילא בחייה בנעוריה. "זה החזיר אותי היישר לשם. יש אפילו חלק ביומן שבו היא כותבת שאמרתי לה שלא כדאי לה לכתוב אותו. שוב ושוב אמרתי לה לא לכתוב – היו דברים אחרים, חשובים יותר, לעשות כמו לנהל את הבית. הייתי זקוקה לעזרה".
באפריל 2012, מנכ"לית JFCS בסן-פרנסיסקו ד"ר אניטה פרידמן, עמיתה ותומכת נאמנה של הפרויקט הבין-לאומי של יד ושם לאיסוף שמות קרבנות השואה, נסעה לישראל כדי להיפגש עם אסתר ומינה ולאפשר למשפחה לקרוא את המילים שכתבה רבקה ביומן המקורי ואשר עתיד לצאת לאור בקרוב.
"עצוב לי מאוד שלא הייתה לי שום הזדמנות להכיר אותה", אומרת הדסה חלמיש. "אני יודעת שלו היינו נפגשות, היה לנו הרבה במשותף. למדתי כל כך הרבה ממנה. אפילו בתנאים הכל כך בלתי אפשריים, רבקה מעולם לא איבדה את רוח האמונה שבתוכה. וכעת היא חזרה אלינו שוב [...] אסתר ואמי זכו שתיהן לגדל משפחות גדולות בארץ ישראל, ובכך שימרו את זיכרונם של הנספים. אדם שיקרא את יומנה של רבקה יכבד גם הוא את זכרה".
