הפעם האחרונה שוולף הול בן ה-87 ראה את אחותו בת ה-90 אסתר בילסקי (לבית הואשפיגל) הייתה בגטו לודז', בשנת 1940. וולף היה אז בן 17, והוא עזב את הגטו עם הוריו ושישה מאחיו ונסע לקרסניק, התחנה הראשונה בכמה תחנות שהמשפחה עברה בהן בזמן המלחמה. גורלה של אסתר הוביל אותה לגטו רדום, וולף לא שמע ממנה מאז.
בשנת 1980, מתוך אמונה כי איש מבני משפחתו לא שרד, מילא וולף דף עד ביד ושם לזכר קרובי משפחתו שנרצחו בשואה, ובהם אסתר. אך הוא לא ידע שאסתר שרדה: היא נישאה לאהרון בילסקי בגטו רדום, ילדה בת בגרמניה ועלתה לישראל, ובה היא מתגוררת כיום.
בינתיים בתה של אסתר, רחל ורד, גדלה תחת הרושם כי לאמה אין איש בעולם. אביה אהרון דיבר על חוויותיו מתקופת המלחמה אך הורה בפירוש לבתו לכבד את בקשתה של אמה שלא לחקור אותה לעולם על עברה. הבקשה הותירה ברחל חלל עמוק של אי-ידיעה על קורות משפחת אמה.
רחל החלה לחקור לעומק את שורשיה של אמה לפני כשנתיים, לאחר מותו של אהרון. לאחר שביקרה ביד ושם ולאחר מסע מתסכל ללודז' בחיפוש אחר מידע בארכיונים המקומיים שלא העלה מידע חדש, גייסה את עזרתו של העיתונאי והגנאולוג צח אוריין (אוראץ'), והוא בחן בשקדנות דפי עד ביד ושם הנוגעים לשם הואשפיגל מאזור לודז'. עבודתו הניבה תוצאה מעניינת: דף עד מסוים שמילא וולף אשר עם הגעתו לארצות הברית שינה את שם משפחתו להול. לאחר בדיקה צולבת עם המחקר הגנאולוגי המבוסס על אינדקס רשומות יהודי פולין (JRI Poland) שכבר עשה, יצר צח קשר עם וולף בשמה של רחל.
עם קבלת השיחה הוצף וולף ברגשות עזים. בתו אסתר הצטרפה אל השיחה. "מסיבה כלשהי אחותי תמיד הייתה לי בראש, לכן קראתי לבתי הצעירה בשמה", הסביר וולף. לאחר מכן הוא סיפר על תולדות משפחתו, לרבות תאריך הלידה של אסתר, שם החיבה שלה (אדג'ה) ומקצוע האב (סנדלר). בשל מצבם הבריאותי הרופף לא יוכלו וולף ואסתר להיפגש זה עם זה פנים אל פנים, אך אפשר לומר שהם "שבו והתאחדו" בשיחה באמצעות הסקייפ. עם זאת רחל כבר החלה לתכנן את נסיעתה לסיאטל לפגוש את משפחתה "החדשה" פנים אל פנים.
בביקורה המרגש בבית משפחת וולף בספטמבר השנה העניקה רחל לדודה ולדודניה מתנות – נכסים משפחתיים שהיו שייכים לאמה אסתר – כדי להבטיח "שלכל אחד מהם יהיה חפץ מביתה של אמי – חלק סמלי באמי". היא הודתה כי לפני הביקור ניקרו בלבה חששות. "ידעתי שיש לי משפחה, אך אינני מכירה אותה. לא הייתי בטוחה שנרגיש חיבור זה לזה. אך כבר נאמר: 'דם סמיך ממים'. גם לו הייתי גדלה במחיצת משפחה זו, לא היה לי חיבור טוב יותר אתה מהחיבור שיש לי כעת".
כמעט 70 שנה עברו מאז השואה, ועידן סיפורי האיחוד מחדש כמו הסיפור הזה מתקרב לקצו. עבור וולף זו הייתה חוויה שלא העלה בדעתו: "שמחתי כל כך לגלות שיש לי אחות, אף כי למרבה הצער אינני יכול לפגוש אותה. בכל זאת, מצאתי מישהו; נהפכתי לדוד. עבורי זהו אושר מריר-מתוק".
