"יום ראשון, 27 בחודש. [...] לפנות ערב, שוכב בחום גבוה, נודע לי האסון הגדול: מורנו האהוב גרשטיין מת. כרעם הכּתה אותי הידיעה המכאיבה. המורה גרשטיין מת. כמה אהוב ויקר היה לי במראהו הגאה והצח. ועתה, תוך כדי שכיבה, הרגשתי באבדה הנוראה. כיצד נוּכל לתאר לנו את בית-ספר היקר, אשר עמד איתן שנים על שנים וטיפח דור חדש, בלי המורה גרשטיין. כמה אהוב היה המורה גרשטיין בבית הספר. [...]
אולם נותקנו מן העבר. מה טרגי היה הגטו לווילנה היהודית. מורים ועסקנים רבים נגזלו מאתנו. בגטו מתו המורה גרשון פלודרמאכר, המורָה חיימסון-באסטאמסקי והמורה גרשטיין – שלושה מורים ותיקים, שלושה אלונים, מושרשים בווילנה היהודית, אשר כה פיארו את שמה. המורה גרשטיין הרבה לסבול בגטו. שערו האפיר יותר ויותר, פניו השחירו. הוא גר באחת מכיתות הגימנסיה שלנו. בקושי, בקושי היה עולה על המדרגות שעליהן היה מטפס בזריזות כה רבה. על כל מדרגה היה עומד במעילו המקומט, ששימש לו מן-הסתם כּכר. יום גשום אחד, נזכרתי, אני רואה את גרשטיין ליד הכניסה לבית הספר, והוא מבקש שאעלה ואבקש מן האחרות את הערדליים; קשה היה לו לשוב ולעלות במדרגות. לאט, זקן בלא עת, היה מתהלך בסמטאות הגטו – אולם ראשו זקוף, כתמיד. כן, כך סבלו בגטו הטובים ביותר שבינינו. בחורף העברתי, יחד עם כמה נערים אחרים, את חפציו של גרשטיין לדירה חדשה. שוחחנו אתו. כך הוא חי לו בגטו, דומם בייסוריו, יחד עם אחותו (שתים מאחיותיו לקחו). גרשטיין לימד גם בבית הספר התיכון של הגטו. עד לרגע האחרון לא שכח את חובתו. חיי הגטו נעשו קשים מדי לגרשטיין והוא לא החזיק מעמד זמן רב. הרבה חשבתי על המורה גרשטיין. הוא ממש עומד לנגד עיני. כה יפה, כה רענן הוא מופיע לפני מתוך החיים האפורים והמדכאים. לעולם נזכור אותך כידיד יקר. מראה קומתך הגאה יזכיר לנו משהו יקר וחביב, שהענקת לנו ושמך ינון תמיד בתוכנו".
