סביבת למידה על תלמידים ומחנכים בתקופת השואה

בספטמבר 1940 פורסמה בפולין הוראתו של הנס פרנק, מושל הגנרל-גוברנמן, המסמיכה את היודנראט3 בלבד לפתוח בתי ספר יסודיים ולדאוג לאחזקתם. תוכנית הלימודים לא פורטה אך נאסר על לימוד השפה הגרמנית. אושרה פתיחתם של בתי ספר טכניים ומקצועיים בשל צורכי התעשייה הגרמנית. הקמת בתי ספר תיכוניים נאסרה מכל וכל. היודנרטים עשו מאמצים עילאיים לקבל מהשלטונות הגרמניים רישיון לפתוח בתי ספר יסודיים ומקצועיים, אך לא תמיד נשאו מאמציהם פרי. בנוסף לחינוך הרשמי שניתן בבתי הספר היסודיים והמקצועיים מטעם היודנראט, הוקמה בחלק מהגטאות מערכת חינוך מחתרתית: בחשאי אורגנו לימודים בבתי ילדים, במעונות ובמוסדות הזנה שבגטו; בתי ספר תיכוניים פעלו בסתר והחינוך התורני התנהל ברובו בחשאי. חלק מבתי הספר אף הרחיבו את תחומי אחריותם וחילקו תוספות מזון עבור התלמידים. מעטים בעלי יכולת שכרו מורים פרטיים לילדיהם. מורים רבים ערכו ביקורי בית אצל תלמידים ובדקו את מצבם.

שאלות לדיון:

• כיצד השתנה תפקיד בית הספר נוכח מציאות הגטו? אלו תפקידים נוספו לבית הספר בנוסף לתפקידו המסורתי? יש לשים לב לתפקידים הנוספים שנוטלים עליהם מוסדות החינוך והמורים: דאגה לרווחתם הפיזית והנפשית של התלמידים, מעקב אחרי מצבן של המשפחות, עזרה סוציאלית.
• במה השתנתה תפישת המורים את תפקידם אל מול המציאות החדשה?
• על מה מעידים השינויים בתפקידי בית הספר ובקשרים שבין מורים לתלמידים?

ואולם, רק חלק מהילדים הצליח להתפנות לגמרי ללימודים בתקופת הגטו. רובם נאלצו לעבוד תוך ניסיון לשרוד, להשיג מזון ולדאוג לקיומם ולקיום משפחתם. למרות הקשיים עשו תלמידים מאמצים גדולים להגיע לבתי הספר. ילדים רבים מילאו תפקידים חשובים בבית: דאגו להחזקת הבית, בישול והכנת ארוחות להוריהם ששבו הביתה בתום יום עבודה ארוך, הופקדו על הניקיון והסדר ועל טיפול והשגחה באחיהם הצעירים.4 גם יצחק רודאשבסקי, שהיה בן 14 שנים כאשר גורש עם משפחתו לגטו וילנה, נאלץ לדאוג להוריו:

"החיים התחילו לאט לאט 'לחזור לתיקונם'. קומץ היהודים ששרדו התחיל להתרגל לתנאים החדשים. ההורים עובדים ואני נעשיתי עקרת הבית. למדתי לבשל, לשטוף את הרצפות, ובזה אני מבלה את ימי. בערב אני הולך לקבל את פני הורי".5

יצחק רודאשבסקי, היה בן יחיד להוריו. אבי המשפחה, אליהו, עבד כסדר בבית דפוס והאם, רוזה, היתה תופרת. ההורים ראו חשיבות רבה בהשכלתו וחינוכו של יצחק. הוא היה נער מוכשר וגילה עניין מיוחד בתחומי ההיסטוריה והספרות. תקופה קצרה אחרי סגירת הגטו כתב ביומנו:

"אני פוגש את גאביק. הלכנו אל המורה מירה. גם כאן פצע טרי: לקחו את הוריה של המורה מירה. דודי ובני דודי באו מאחד המחבואים. הם קיפצו מגג לגג, ירו עליהם. הם נמלטו לעליית הגג של נוצרים וניצלו. הם מלוכלכים כל-כולם בפחם. כך מתחילים למצוא זה את זה. כל הזמן מגיעות ידיעות על אסונות חדשים".6

שאלות לדיון:

• יצחק הלך לבקר את מורתו ימים אחדים לאחר סגירת הגטו. לשם מה?
• כפי שחל שינוי בתפקיד בית הספר והמורים כך גם חל שינוי בתפקיד התלמידים וביחסים ביניהם לבין מוריהם. מדוע?

להרחבה ניתן לקרוא את שירו של אברהם סוצקבר, משורר מגטו וילנה, "המורה מירה", המבטא את אישיותה המיוחדת של המורה מירה עליה כותב רודאשבסקי ביומנו.

קבוצה 1

כפי שראינו, נכר שמורתו של יצחק, מירה ברנשטיין, היתה אישיות חשובה בחייו ובחיי תלמידים אחרים, עוד קודם הכניסה לגטו, כאשר ניהלה את הגימנסיה היהודית בווילנה. מורים רבים התגלו בגטו כדמויות משמעותיות ביותר בחיים הקשים החדשים של תלמידיהם. בנוסף למורה מירה, העריץ יצחק את מורהו יעקב גרשטיין, מורה רב פעלים שהיה אהוב על תלמידיו. יצחק הקדיש רשימה להספדתו אותו לאחר שמת בגטו.

לחצו כאן לקריאת הקטע מתוך יומנו של יצחק רודאשבסקי

שאלות לדיון לאחר הקריאה:

• "אולם נותקנו מן העבר" – איזו חרדה משתקפת בדבריו אלו של יצחק רודאשבסקי? ממה הוא חושש? מדוע הוא בוחר לתאר את המורים כ'אלונים מושרשים בווילנה היהודית'?
• קטע ההספד מתאר תהליך העובר על הגטו ככלל ועל המורה יעקב גרשטיין בפרט. מהו?
• לאחר חיסול גטו וילנה ב-23 בספטמבר 1943, התחבאו יצחק ובני משפחתו במחבוא. כשבועיים מאוחר יותר התגלה המחבוא ובתקופת חגי תשרי באותה השנה, הובלו לפונאר, שם נרצחו בבורות הירי.

קבוצה 2

כמו בווילנה, גם במקומות אחרים תפקדי המורה התרחב מעבר לגבולות בית-הספר. פייגה זליצקה, מהמורות הבולטות בגטו לודז', היתה מורה ב'בית יעקב' בקרקוב קודם המלחמה. בזמן המלחמה חיה בעוני רב בגטו לודז' עם אביה הזקן והחולה, שנזקק לסעד, והמשיכה ללמד יחד עם הטיפול היומיומי בו. פייגה זליצקה קיימה את השיעורים בביתה למרות מצבם הקשה. עם חיסול גטו לודז', באוגוסט 1944, גורשו פייגה ואביה לאושוויץ, שם נספו.

הקטע על פייגה זליצקה

"לפני המלחמה היא [פייגה זליצקה] שימשה מורה בסמינר למורות על שם שרה שנירר בקראקא [קרקוב]. היא הייתה צעירה, ולא מבוגרת בהרבה מתלמידותיה, אך בידיה עלה לפתוח לפנינו עולם חדש; לא לפניה ולא אחריה שוב לא טעמתי שיעורים כשיעוריה. דימיתי שרק אלי היא מדברת, בשעה שהרצתה את הדברים, שרק לי הייתה עונה על השאלות המענות אותי ומבקשות תשובה. אבל היו שותפים לאותה הרגשה. היא יצרה קשר, מעין מגע בלתי אמצעי, עם הקהל ועם כל אחד מתוכו. [...] למדנו הרבה, והמדובר לא מבחינת כמות, כי אם לפי איכות. היה בלימוד זה אור, שהיה בכוחו להאיר את חשכת ימינו. היא התגוררה ברח' מיאנובסקיגו, בקצה הגטו, והיינו באות אליה כולנו, אף מקצהו השני, בימי הגשם, קור וכפור, על אף הדרך הארוכה של רח' דבורסקא, המלא שלוליות ובוץ. הלכנו בדרך קשה תוך החלקה על הקרח המלא גבשושיות. רבות מאתנו, וביניהן גם אני, היינו נועלות נעלי עץ בהן היתה ההליכה על גבי הקרח מייגעת מאוד. עזרנו זו לזו, החזקנו ותמכנו אישה ברעותה, וכך היינו מגיעות אליה לשיעור. ושם, בדירתה העלובה, דלף הגג ובחדרה הונחו קערות לקליטת מי הגשם שחדרו לתוכו. לא הספיקו הכיסאות לכולנו וישבנו אפוא שתיים שתיים על כסא. מחמת הקור לא היינו פושטות את מעילינו, כי החדר לא היה מוסק. תוך כדי הישיבה הממושכת נרדמו רגלינו וגרמו לנו ייסורים, אולם לא העזנו לרעוש ברגליים ולרקוע, כי חבל היה לנו לאבד מילה אחת הדברים שהרצתה לפנינו.

[...] לאישיותה היתה חלק נכבד בעיצוב דמותנו. אני עצמי מרגישה שלא היה בחיי דבר, שהשפיע על השקפותי, רגשותי, ועל תפישתי את החיים בכלל, כהשפעתה של פ[ייגה] זליצקה. מה יפים היו פרקי תהילים כגון 'עד אנא תסתיר פניך ממני', או 'אלי, אלי למה עזבתני', מה הטיבו לבטא את רגשותינו!
וגם פרשת יציאת מצרים – בהארתה של פ[ייגה] זליצקה – היתה פרשה מופלאה; הכוננות לגאולה – היה בה הרבה מן המשותף לתקופתנו. וכן פרשת 'האזינו' בספר 'דברים'. מורתנו קישרה אותנו אל העבר, על מנת שנבין יותר את ההווה, ועל מנת שנוכל להאמין בעתיד. היא לימדה אותנו מגילת
'איכה', ולא חסה עלינו בתארה לפנינו את החורבן ואף לא היססה מלהתעמק בכאב של דורות קודמים, בניגוד למגמה שהיתה רווחת באותם הימים וגרסה: למה לנו לבכות את החורבן של דאז? האם לא די לנו בחורבן של ימינו אנו? שיעוריה של פ[ייגה] זליצקה לא היוו בריחה מן המציאות, היא
לימדה אותנו לכאוב את המציאות. סברתה היתה, שכאב סימן חיים הוא, אצל הפרט ואצל העם כאחת. כל עוד שכואב לנו – יש תקווה שנבריא. הסכנה הגדולה יותר היא אדישות.

היינו יורדות אפוא, יחד אתה, לתהום האפילה של ימינו, של צרותנו ומאירות את המקורות המכאיבים ביותר. נוגעות היינו בפצעי העלבון והבושה ויוצאות מן הנגיעה הזאת מטהרות, טובות יותר. היא הקרינה עלינו מאור אישיותה והשפעתה היתה ניכרת על כל צעד ושעל, שכן אחר המגע איתה היה
לנו קל יותר. היה קל יותר להתגבר אפילו על הרעב, להתאפק ולא לאכול את המנה שהיתה מיועדת ליום המחרת"

שרה זלוור-אורבך, מבעד לחלון ביתי, עמ' 46-48 .

שאלות לדיון לאחר הקריאה:

• מה העניקה פייגה זליצקה לתלמידותיה?
• כיצד הצליחה זליצקה לשלב בין תכני הלימוד לבין צורכי השעה של התלמידות? באיזה אופן ה"קשר אל העבר" סייע לתלמידות להבין את ההווה שלהן ולהאמין בעתיד?
• באיזה אופן עלה בידה של זליצקה "להגיע" לכל אחת מן התלמידות באופן אישי?
• כיצד סייעה זליצקה לתלמידות "לכאוב את המציאות" ומדוע לדעתכם סברה ש"כאב סימן חיים הוא"?

קבוצה 3

תמרה לזרסון היתה בת 12 כאשר כבשו הגרמנים את קובנה שבליטא. היא היתה הצעירה מבין שלושת ילדי משפחת לזרסון. אביה היה פרופסור לפילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה הממשלתית בקובנה ואמה רופאה. המשפחה השתלבה בתרבות המקומית, וגרה בשכונת "הכפר הירוק" הרחק מהשכונה היהודית, ותמרה למדה בבית הספר היסודי הליטאי. אך גורל המשפחה היה כשאר יהודי קובנה, ובאוגוסט 1941 נאלצה המשפחה לעבור לגטו, ותמרה נאלצה לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה.7 בגטו הוקמו שני בתי ספר עבור 700 תלמידים. כעבור פחות משנה נאסר על היהודים ללמוד בכל צורה שהיא, אך הותר לקיים קורסים מקצועיים. הקורסים הפכו במרוצת הזמן לבית-ספר מקצועי מקיף, בו רכשו התלמידים, מעבר להכשרה המקצועית, השכלה כללית ונערכו בו חוגים, פעילויות וחגיגות.8 תמרה נאלצה לעבוד לשם פרנסת המשפחה, אך כאשר עמדה לה האפשרות ללמוד בקורס מקצועי להיות גננת, היא שמחה במיוחד.

הקטע מתוך יומנה של תמרה לזרסון:

"8 במרץ (יום ב') [1943]

משאת נפשי הגדולה ביותר התגשמה. התקבלתי לבית הספר המקצועי, לקורס גננות. היום הופעתי בפני הוועדה. הכל היה בסדר, עליהם רק לסיים עוד את המחזור הראשון, ואז נתחיל אנחנו. חוץ מזה נפתחים קורסים לתפירה. אך איני רוצה להירשם לשם".

"1 באוגוסט (יום א') [1943]

[...] אני עובדת כל יום, ואחרי הצהרים לומדת. כך במשך כל חודש יולי. רק בסופו, לפני ימים אחדים, עלה בדעתם לפתוח אצלנו את הגימנסיה. מה פירוש? כולם יצאו מדעתם, בכולם אחז בולמוס הלימוד, ובי יותר מכולם. הרי מטרתי היתה כה קרובה. אה, השכלה, השכלה ועוד פעם השכלה! את המילים האלה של לנין בחרתי לי למטרה. נתקיימו בחינות, כל השבוע למדנו, שיננו. בהרבה נזכרתי במשך השבוע הזה. אך לדאבוני, לשווא האשליות, לשווא התקוות, תכניות העתיד – הכל נהרס לשווא! למחרת הבחינות השתרר בגטו מצב-רוח נורא. [...] את הגטו מבתרים, אקציות, כולם מתהלכים כּמוּכים. וכך התנדפה הגימנסיה שלנו. [...] צר לי נורא על בית-הספר. את בית-הספר המקצועי שלנו גם כן עומדים לסגור – לעבוד כבר איננו הולכים וגם לא ללמוד. חבל! סופסוף מצאתי לי מטרה – לימודים!"

תמרה למדה עברית במסגרת לימודיה המקצועיים והתמסרה לטיפול בילדים פליטים. לאחר אקציית הילדים בגטו, בה נרצחו כ- 1,500 ילדים בפורט ה- 9, הוברחה תמרה אל מחבוא בבית מורתה מהגימנסיה, טרם המלחמה, פֵּטרוניאֶלה לסטיאֶניה: "היא שאלה אותי, אם אני רוצה ללכת למורתי, הסכמתי. הן הייתי רק בת 15 ורציתי לחיות". במחבוא חיה בזהות שאולה, ושבה וממשה את חלומה: "אך רצוני הגדול ניצח. השומעים אתם [...] אני תלמידה! אני שוב יושבת על ספסל הגימנסיה הישן ודולה מלוא חופני ההשכלה"3. תמרה ואחיה שרדו יחידים מכל משפחת לזרסון.

שאלות לדיון לאחר הקריאה:

• תמרה, נערה בת 14, הוכשרה להיות גננת לילדים בגטו קובנה, ובכך עסקה. מה מלמדת עובדה זו על תמרה? על הגטו? על תפקיד הילדים בתקופה זו?
• מה תמרה מבקשת לומר באמירתה "אני תלמידה"? מדוע חשוב לה להזדהות ולהגדיר את עצמה כ"תלמידה"?
• במה היתה טמונה חשיבותו של החינוך כערך עבור התלמידות?
• תמרה מונה את הטרגדיות שפקדו את הגטו היא מזכירה מיד את סגירת בית הספר שבו למדה. מה משמעות הדבר בעיני תמרה? מדוע לדעתכם תמרה רואה בסגירת בתי הספר כטרגדיה?

• 3. a. b. 3
• 4. 4
• 5. 5
• 6. 6
• 7. 7
• 8. 8

שאלות לדיון במליאה:

• בהשוואה למורה גרשטיין, במה דומה או שונה פייגה זליצקה?
• מה היווה המחנך והמסגרת הלימודית עבור כל אחת מן הדמויות?
• איזו חשיבות היתה לקשר עם המחנכים בעבור כל דמות?
• איזו נחמה משמשת ההשכלה עבור התלמידים?

בתקופת השואה שימשו בתי-הספר עבור הילדים מפלט, ולו זמני ומועט, מן הקשיים ומוראות השואה. הם היוו אי של שפיות ונורמטיביות בתוך ים הצרות והקשיים איתם נאלצו הילדים להתמודד במפתיע. חיי היומיום גבו מהילדים את ילדותם ואלה נאלצו לשאת יחד עם המבוגרים בעול ובפרנסת המשפחה. יתרה מכך, ילדים רבים מצאו עצמם, שלא מרצונם, אחראים להשגת מזון עבור משפחתם תוך לקיחת סיכון רב, עד כדי סכנת מוות בהברחת מזון לגטו. הילדים הפכו למבוגרים בן לילה, כפי שראינו ביומנו של יצחק רודאשבסקי, שכבר ביום הראשון למלחמה לקח על עצמו להסיק את הבית למרות היותו צעיר מאוד. תמרה לזרסון, שהיתה תלמידה מצטיינת ואהבה ללמוד, הפכה לדמות חינוכית ושימשה כגננת בעצמה בתוך הגטו, יחד עם עבודתה השגרתית במפעלי הגרמנים.

כפי שתלמידים סבלו מהשינויים הקיצוניים בחייהם, כך גם המורים. לאחר שאיבדו את פרנסתם השתלבו במערכת החינוך המאולתרת שנבנתה מחדש. מורים מצאו עצמם אחראים לתלמידיהם מעבר למסגרות בתי הספר. מורים פתחו חוגי ספרות והיסטוריה, הקימו מקהלות, העלו הצגות, בנו תערוכות והפעילו את התלמידים בדרכים שונות ומגוונות על מנת להשכיח מלב הילדים את שמתרחש בהווה הגטו. דמותם שימשה בלב התלמידים עוגן בטחון ונחמה, זיכרון לעולמם של הילדים שאבד, ולעיתים אף תחליף להורים שאבדו.