מהלך השיעור
יוסף גוברין מספר על פרוץ המלחמה באזור:
"בבוקר ה-22 ביוני, ביום שפרצה המלחמה, נמצאנו צמודים למקלט הרדיו. קולו של מולוטוב, שר החוץ של ברית המועצות, שהודיע על תקיפת גרמניה הנאצית את ברה"מ, נשמע מגומגם ונבוך. דברו, שכה נחרט בזיכרוני, אולי בגלל שהפך לסיסמה בשנות המלחמה – ש"הניצחון יהיה שלנו" – לא יכול היה להפחית את החרדה שאחזה בנו. הוכינו בתדהמה לשמע הידיעות על הפצצת קייב וערים אחרות בשטחה המערבי של ברה"מ. המעבר הדרסטי שבין גרמניה הנאצית כבעלת-ברית של ברית המועצות לבין פתיחתה במלחמה נגדה פשוט לא נקלט. זה קרה רק כאשר חיל האוויר הגרמני החל, כבר ביום הכרזת המלחמה, להפציץ גם את צ'רנוביץ."
שאלה:
- כיצד מתקבלות הידיעות הראשונות על פרוץ המלחמה על פי יוסף?
עם פלישת הגרמנים החלו מעשי אלימות וטרור כנגד היהודים, יוסף גוברין מספר:
"זכורים לי מעשים חריגים של התנכלויות ליהודים. ואם טעיתי, מפעם לפעם, בלכתי ברחובות צ'רנוביץ ענוד ב"טלאי הצהוב", הייתי ניגש באופן טבעי לחייל גרמני לכוון אותי, ולא לחייל רומני. הגרמני, משום מה, הרשים אותי בגישה תרבותית יותר מזו של הרומני. איש מאיתנו לא ידע אז את ממדי ההשמדה. הרומנים הצטיירו בעינינו כגסי-רוח, שהתאפיינו באכזריותם, כאשר טבחו ביהודים ובזזו את בתיהם עם כניסתם לצ'רנוביץ וכשפקדו על ענידת "הטלאי הצהוב", על הגבלת התנועה ועל שורת האיסורים, שהגבילו את חיי היהודים. מאחר שכל הצווים האנטי-יהודיים פורסמו בשם המושלים הרומנים, שהיו ידועים באנטישמיות, פירשנו זאת כי הצרות באות מידי הרומנים יותר מאשר מידי הגרמנים."
שאלה:
- מדוע יוסף חש כי ניתן לנהל שיח עם הגרמנים יותר מאשר עם הרומנים? מדוע דימויים של הגרמנים בראשית המלחמה חיובי יותר מזה של הרומנים? (למורה: לאחר הפעילות הראשונה שדנה במטען התרבותי היהודי-גרמני בצ'רנוביץ ומסבירה בחלקה, בשילוב זיכרונותיהם של רבים על שירות בצבא האוסטרי במלה"ע ה-I את הגישה החיובית יחסית אל החיילים הגרמנים והעדפתם על פני השלטונות הרומנים).
צבי יעבץ מספר על החיים תחת הכיבוש הגרמני בצ'רנוביץ:
"מדי בוקר נתפסו יהודים בכל רחבי העיר ונלקחו בקבוצות לביצוע עבודות כפייה שונות (כגון הקמה מחדש של הגשרים שפוצצו על-ידי הרוסים לפני נסיגתם, שיפוץ בניינים, שנפגעו על-ידי הפצצות, תיקון כבישים וכו'). יהודים עבדו עד 4 אחה"צ – ומיהרו כל אחד לביתו, שהרי יהודי שנתפס ברחוב אחרי השעה 5 בערב , נורה במקום. תחילה נעזרו הרומנים במנהלי הבתים שבלעדיהם קשה היה לזהות יהודים. אך חיש מהר הונהג "אות הקלון" – משולש צהוב או סתם כתם צהוב, שהודבק לדש בגדם של כל יהודי ויהודייה, ועונשים כבדים הוטלו על אלה שהתחמקו מזיהוי כפוי זה. אסור היה ליהודים להחזיק מכשיר רדיו בבתיהם, ולכן היו תלויים כולם בהודעות הרשמיות, שפורסמו בעיתונות הרומנית המצונזרת. חרושת השמועות והרכילויות עשו שמות ברחוב היהודי, - והבודדים שהסתכנו והיו מאזינים ל-BBC בשפה הגרמנית הפכו לגיבורי השכונה, מפני שרק הם יכלו למסור אינפורמציה מהימנה על הנעשה בחזית המלחמה. הידיעות לא היו מעודדות, כי גם ב-B.B.C סיפרו ללא כחל ושרק על הנצחונות הגדולים של הצבא הגרמני בערבות רוסיה. הידיעות על נפילת אודסה (שאת רוב יהודיה רצחו הרומנים, ולא הגרמנים), מינסק, קייב, חארקוב ודנייפר פטרובסק גרמו לייאוש, והתרברבותם של היטלר ומרעיו, כי המלחמה ברוסיה תיגמר בקרוב עם כיבוש מוסקבה ולנינגרד, לא נראתה רחוקה מן האמת המרה. אבל בשטיבל"ך ובבתי הכנסת הקטנים ניסו הפרשנים לעודד את רוחם של המיואשים והבטיחו להם, כי עם בוא החורף ישתנה הכול, והיטלר ינוצח ברוסיה כמו קרל השביעי במאה ה-18 ונפוליאון במאה ה-19. אלא שליהודי צ'רנוביץ לא ניתן ליהנות מבוא החורף."
שאלה:
- כיצד הייתם מאפיינים את האווירה בבתי הכנסת הקטנים לאור הדיונים שהתנהלו לאחר פרוץ המלחמה?
ב-11 באוקטובר, חויבו כ-50,000 היהודים שהתגוררו בעיר, לעבור לגטו שמוקם בשולי העיר. רכושם הוחרם לבנק הלאומי הרומני. עם הכניסה לגטו הגיעה פקודה מהרודן הרומני אנטונסקו, לגירוש יהודי צ'רנוביץ לטרנסניסטריה. צבי יעבץ נזכר במעבר לגטו:
"ב 11- באוקטובר הוקם הגטו. כ-50,000 יהודים נדחסו לרחובות מעטים, ולפעמים התגוררו כ 30- נפש בדירה קטנה של שני חדרים. גם סבל זה לא נמשך זמן רב. בהושענא רבה של אותו סתיו החלו הגירושים לטרנסניסטריה. איש לא ידע מה משמעות הגירוש הזה. ראשי הקהילה שוכנעו, כי היהודים יובאו למחנות עבודה ומי שיגיע לשם בעוד מועד, יזכה גם לדירה טובה יותר. יהודים רבים האמינו והתנדבו למשלוח הראשון. בראש המגורשים צעדו הרבנים, וכשאחד משכניי זיהה את הרבי מבויאן בראש אחד הטורים, שצעדו לכיוון תחנת הרכבת, רץ לחדרו, אסף את בני משפחתו ואת מיטלטליו והצטרף מרצונו החופשי למגורשים."
שאלה:
- כיצד נתפסות הידיעות על הגירוש המתקרב? מה משמעותו של גירוש מיידי לאחר הכניסה לגטו?
אהרון אפלפלד מספר על הגטו בצ'רנוביץ:
"בגטו היו הילדים והמטורפים חברים. כל הסדרים התמוטטו: לא עוד בית ספר, לא שיעורי בית, לא קימה בבוקר ולא כיבוי אורות בלילה. היינו משחקים בחצרות, על המדרכות, בחורשות ובכל מיני פינות אפלות. אל המשחקים שלנו היו מצטרפים לעיתים המטורפים. גם הם זכו מן ההפקר. בית המחסה ובית החולים לחולי נפש נסגרו, והחולים המשוחררים היו משוטטים ברחובות ומחייכים. בחיוכם, לבד מהיותו חיוך, היה משהו מן השמחה לאיד, כמו אמרו: 'כל השנים צחקתם מאיתנו על שערבבנו עניין בעניין, זמן בזמן, לא דייקנו, כינינו מקומות וחפצים בשמות משונים. עתה הרי ברור שצדקנו. אתם לא האמנתם לנו, אתם הייתם בטוחים כל-כך בצדקתכם וזלזלתם בנו, שילחתם אותנו לבתי מחסה וכלאתם אותנו מאחורי מנעול ובריח'. היה משהו מפחיד בחיוכם העליז של המטורפים. [...] אל הילדים הם התייחסו כאל שווים. היו יושבים בשׂיכול רגליים ומשחקים באבנים, בדומינו, בשח, בכדור ואפילו בכדורגל. הורים מפוחדים היו יוצאים מכליהם ומתנפלים עליהם. המטורפים למדו לזהות הורים אלה והיו נמלטים על נפשם בעוד מועד."
שאלות:
- למה תגובת ה"משוגעים" למצב נראית לאפלפלד כה טבעית והגיונית?
- כיצד אפלפלד מסביר את ה"ברית" שנוצרה בין הסובלים ממחלות נפש לילדים בגטו? על מה ברית זו מעידה?
פאול צלאן
יליד 23 בנובמבר 1920, צ'רנוביץ, בשם פאול אנצ'ל. אביו לאו היה ציוני ותמך בחינוך הילד בשפה העברית, אמו פריצי שהושפעה מן התרבות והספרות הגרמנית, עמדה על כך שחיי הבית יתנהלו בגרמנית. עד בר-המצווה שלו היה צלאן ציוני, לאחר מכן נטש את הציונות לטובת אידיאולוגיה סוציאליסטית. בשנת 1938 נסע לצרפת ללמוד רפואה, אך שנה מאוחר יותר נטש את לימודי הרפואה ושב לצ'רנוביץ ללמוד ספרות ושפות רומניות.
בשנת 1940 בעקבות הכיבוש הסובייטי ומדיניותו בעיר התפכח צלאן מהחלום הסוציאליסטי. עם כניסת הגרמנים לעיר הצטוו צלאן והוריו לעבור לגטו. שם המשיך צלאן לכתוב ולתרגם והועסק בעבודות כפיה. הוריו של צלאן גורשו לטרנסניסטריה ונרצחו. צלאן שרד ושוחרר והמשיך לחיות ברומניה, שם היה פעיל בחוגים ספרותיים בבוקרשט. ב-1947 נמלט לווינה ומשם לפריז. צלאן המשיך לכתוב ואף שימש כפרופ' לגרמנית במוסד להשכלה גבוהה בפריז. הוא המשיך לחיות בפריז עד התאבדותו באפריל-1970
*
עץ־לבנה, עליך צופים לבנים אל החשך
אמי, שערה לא הלבין מעולם.
שן־הארי כל כך ירקה היא אוקראינה.
אמי בהירת השער לא באה הביתה.
עב־גשם, על הבאר את מתמהמהת?
אמי חרישית בוכה על כֻּלָּם.
כוכב עָגׁל, סרט זהב ענבת.
אמי את לבה פצעה העופרת.
דלת־אלון, מי עקר אותך מצריך?
אמי הרכה לא תוכל עוד לבוא.
שאלות:
- אילו רגשות עולים מן השיר?
- מה תפקידו של הטבע בשיר? (עמדו על הניגוד שנוצר בינו לבין מות האם הלא טבעי ש"את לבה פצעה העופרת").
- הוריו של פאול צלאן נשלחו לטרנסניסטריה ב-21 ביוני 1942. אביו של צלאן מת מטיפוס ואמו נורתה לאחר שנפלה לתשישות ואפיסת כוחות. שנים לאחר מכן נשא עימו צלאן את האשמה על שלא היה עם הוריו בזמן הגירוש ושהוא עצמו ניצל. בשירו הוא תוהה "דלת אלון, מי עקר אותך מציריך?" והוא עצמו לא חזה בגירוש הוריו.
בשיר נוסף שלו, עולה חווית הגירוש לטרנסניסטריה:
מגף גדוש מׁחַ
בגשם מוצב:
הליכה, הליכה גדולה תהיה,
הרחק מעבר לגבול
שהם מתוים לנו.
שאלות:
- נסו לעמוד על הדומה בין השירים כשהשאלה המנחה היא כיצד יסוד הטבע משמש כרקע להתרחשות המתוארת בשיר?
- השיר נכתב זמן קצר יחסית לאחר ביקורו של שצלאן ביקר בישראל, האם לדעתכם לביקור שלו חברת ילדות שהיתה שותפה לרבות מחוויותיו היה קשר להעלאת הזיכרונות מתקופת השואה?
דן פגיס
דן פגיס (1930-1986) יליד רדאוץ שברומניה. משורר, מתרגם וחוקר של שירת ימי הביניים.
אמו מתה עליו בילדותו. בשנת 1941, עם גירוש יהודי רדאוץ למחנות עבודה טרנסניסטריה, היה אביו של דן בארץ ישראל. דן בן ה-11 גורש עם סבו וסבתו לטרנסניסטריה. במסע המוות של 6,000 יהודי רדאוץ לטרנסניסטריה נספו כ-90% מהם בקור, ברעב, במחלות ובידי החיילים הרומנים. סבו נספה במחנות, ואילו דן שרד ושב למחוז בוקובינה, שם אומץ על ידי דודתו ששרדה אף היא את השואה.
שירו "כתוב בעפרון בקרון החתום" חקוק על אנדרטת הקרון ביד ושם ועל האנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ בפולין:
כאן במשלוח הזה
אני חוה
עם הבל בני
אם תראו את בני הגדול
קין בן אדם
תגידו לו שאני
(מתוך "שׁיבה מיותרת".)
דגשים ושאלות:
- בתמציתיות דחוסה, בשיר של שש שורות, פגיס מצליח להעביר לקוראים הרבה מחווית האימה של השואה. מסגרת השיר היא אוניוורסלית, של המשפחה הראשונה בעולם. ליבו של השיר הוא בקשת האם להעביר מסר לבנה, אשר גם הוא נותר לא שלם.
- כמה תימות עולות בשיר; מקרה הרצח הראשון בהיסטוריה של האנושות, הרצון והצורך להשאיר עדות לעתיד, מקומן של אמהות בשתי הטרגדיות הרצח הראשון והשואה.
- פגיס נוגע באופן מוחשי ברצח של קיין את הבל אחיו, לעומת זאת נושא השואה עולה בשיר רק מן הדימוי של הקרון בכותרת ובשורה הראשונה. הרמיזות העקיפות הללו מעצימות את ההקשר השואתי של השיר.
- פגיס יוצר קשר ישיר של הרוע האנושי בין מקרה הרצח הראשון ועד לשואה.
- התבוננו בציור המצורף ונסו לחשוב אילו נושאים הקיימים בשיר מוצאים את ביטויים בציור, או שמא הציור מעלה שאלות שאינן עולות מן השיר.
- ניתן לדון בשאלה האם דמויות המשפחה שבציור הן דמויותיהן של חוה והבל או של אם יהודיה ובנה בתקופת השואה.
בסוף 1946 הגיע דן לארץ ישראל והתחנך בקיבוץ מרחביה. הוא עבר לירושלים ולמד אנגלית וספרות עברית באוניברסיטה העברית. לאחר מכן החל בקריירה אקדמית של חוקר שירת ימי הביניים ופרסם מספר ספרי מחקר ועיון על השירה העברית בימי הביניים. כמו כן עסק בתרגום ובעריכה. מבין כתביו של דן פגיס התפרסמו שישה ספרי שירה ופרוזה, חלקם לאחר מותו. בנוסף לכך ערך פגיס מספר ספרי שירה. לרבים משיריו קשר מובהק לשואה, והם מהווים שיקוף של חוויותיו בשואה, כמו גם ביטוי לאופן שבו השפיעה על נפשו.
בשנת 1973 זכה דן פגיס בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. דן פגיס נפטר בשנת 1986 בגיל 56. לפגיס שני ילדים וחמישה נכדים.
לאחר הגירושים לטרנסניסטריה, נותרו בצ'רנוביץ כ-16,000 יהודים. מצבם החומרי היה קשה מאוד והם שרדו תודות להתקדמות של הצבא האדום ושחרורה של העיר ב-1944. מרבית היהודים שנותרו בעיר ואלה שחזרו אליה מגטאות ומחנות טרנסניסטריה לאחר השחרור, עזבו את העיר ורובם עלו לארץ. בעיר נותרו כ-2,000 יהודים ועם השנים איבדה העיר את צביונה התרבותי המיוחד והקיץ הקץ על התרבות היהודית העשירה בת מאות השנים שבעיר.
צבי יעבץ מתאר את חוויות הילדות שלו ומבהיר שהעיר שבה גדל שינתה פניה לבלי שוב:
"...אהבתי להיזכר ברגעים של אושר, ומבחינה זאת איני יכול שלא להסכים עם אלה הטוענים כי הזיכרונות מציירים את העבר במכחול של זהב. במיוחד אהבתי להיזכר ברגעי תקווה לקראת משהו ששבה את לבי, ורגעים כאלה הייתי מעביר בדמיוני עשרות אם לא מאות פעמים, וזאת ככל שעמדתי לפני התחלות חדשות שעשויות היו להפיח בי תקוות לקראת משהו טוב יותר, ובעיקר מעניין יותר."
